"כשהייתי ילד, אהבתי לבוא לפה", מספר ארנון גולדפינגר, בדרכו לפנות את הדירה של סבתא גרדה עליה השלום. "פעם בשבוע הייתי חוצה את מרכז תל אביב, עולה שלוש קומות ומגיע לברלין. סבתא גרדה חיה כאן 70 שנה, כאילו מעולם לא עזבה את גרמניה. למרות כל השנים בארץ, היא לא שלטה בעברית, ואני לא רציתי ללמוד גרמנית, אז ישבנו ופיטפטנו באנגלית, כאילו אנחנו בבית קפה באירופה, עם אפפל שטרודל ושוקולד שווייצי. אבל כשהתבגרתי חשבתי לעצמי, שעל הדברים הבאמת משמעותיים היתה תמיד שתיקה".
עוברים לתל-אביב... אבל חיים בברלין
כך מתחיל הסיפור הקטן והתמים של פינוי דירת הסבתא שנפטרה, המוצג במידה רבה של הומור ואסתטיקה. ערימה ענקית של מזוודות הממלאת את כל גבהו של המסדרון. מאות זוגות כפפות, ואפילו פרוות שועלים ומינקים שפעם נחשבו לשיא של הדר ויוקרה, והיום מסבים שעשוע לבני המשפחה הנבוכה. תיקים, ארנקים וקופסאות מלאות במכתבים צהובים מיושן. הדירה מלאה בהמוני ספרים בגרמנית, ש"אף אחד קורא היום", כך אומר במבטא "יקי" כבד, המומחה שהגיע כדי לבדוק אם יש ביניהם אוצרות תרבות שכדאי לשמור. "באמריקה קונים אותם לפי מטר, (אבל רק את אלה שנראים טוב) כדי שיחשבו שהם אינטלקטואלים" הוא אומר. לזרוק.
אז זורקים. 60 שקיות מלאות בזכרונות שאין להם דורש נזרקים לאשפה בכל יום של המבצע. דרך מבצע הפינוי המשפחתי, משתקף סיפורם של עולים רבים מגרמניה, שהעתיקו את חייהם לתל-אביב, אבל חיו כמו בברלין. עד יום מותם לא למדו לדבר עברית, וגם באנגלית או גרמנית, בעיקר שתקו.
תעמולה נאצית אצל סבתא בארון?
"היו סיטואציות נורא מצחיקות, אבל לא משהו שיכול היה להחזיק סרט", מספר גולדפינגר. "באחד הימים טוליק (שהצטרפה לצילום הסרט) אמרה לי: ?שמע, זה סרט על שום דבר. זה סיינפלד, מה שקורה פה. לא הבנו לאן אנחנו הולכים. אני זוכר שאמרתי לה שאני מרגיש כמו דייג, שעומד עם החכה ומחכה שמשהו יקרה. חיכינו".
ויום אחד, באמת נתפס משהו בחכה. בין ערימות המכתבים, מצא ארנון עיתון ישן שהכותרת הראשית שהופיעה בעמוד הראשון: "נאצי נוסע לפלשתינה". כך מקריאה אימו מבין דפי העיתון. "מה עושה תעמולה נאצית אצל סבא וסבתא בארון?", שואל ארנון את עצמו, ויוצא לגלות את התשובה... ומכאן, מקבל הסיפור התמים תפנית מסעירה, מרגשת ורבת הפתעות ותהפוכות. הנבירה היסודית בחפצים ובמסמכים שנותרו עזובים בדירה התל-אביבית, בזכרונות ובשכחה, מובילים את ארנון (ואותנו איתו) למסע בלשי חוצה יבשות, ולגילויים מרתקים על עברם של סבו וסבתו, ועל דורות ניצולי השואה בצד היהודי והגרמני.
דורות של טראומה
מסע המחקר מגלה טפח מהמתרחש בין בני דור השואה לבין דורות ההמשך. מצד אחד עומדים ניצולי השואה, ילדיהם וילדי ילדיהם. הניצולים, מעדיפים לא להיזכר ולא לדבר על המאורעות המזעזעים. ילדי הניצולים, לא נוגעים בנושא. ספק חוששים להסעיר את רגשות הוריהם, ספק חוששים מהמפגש עם החוויות הקשות. והנכדים, סקרנים וערניים. מנסים לחשוף כל פיסת מידע אפשרית, כשברקע הם מבינים שהמידע הזה עומד להיעלם עם דור הניצולים. ומולם, הדורות המקבילים בגרמניה. הדור שהיה מעורב בצורה כזו או אחרת בביצוע התכנית הנאצית, מנסים להתנער מעברם. בני דור ההמשך מעדיפים להתעלם ולא לחטט בעבר המזעזע, גם כשהעובדות מונחות מתחת לאפם.
לגלות להם?... מתי?
לאורך כל הסרט, מתלבט ארנון גולדפינגר מה ומתי לגלות לבני המשפחה, לחברים ולאנשים אחרים שהוא סוחף אל תוך הסיפור. בכל פעם שהוא חושב שהתמונה כבר ברורה לו, הוא מגלה תפנית המשנה את החלטותיו. תפקידו בסיפור אינו ברור לו. האם להתמקד בגילוי האמת עבור עצמו? האם להעמיד מול המתכחשים לאירועים מראה שתציג בפניהם את האמת המטרידה, גם אם הם מעדיפים לא לראות אותה?...
... נדמה לי שכתבתי מספיק. הסיפור המלא רוצה להתפרץ החוצה, אבל אני כובש את הרצון לשתף, כדי שתרוצו לראות את הסרט.
שלכם,
יורם בר-סלע
לפרטים על כותב המאמר - הקליקו כאן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן