השנה, יתקיים פסטיבל דוקאביב בין 3-12 במאי. זהו הפסטיבל ה-14 והוא יתקיים בסינמטק תל-אביב, במוזיאון תל-אביב, בבית ציוני אמריקה ובנמל תל-אביב.
מבין 70 סרטים שהוגשו לתחרות, עלו לגמר הסרטים הבאים:
גברים בלתי נראים בימוי: יריב מוזר, הפקה: יריב מוזר, סאנדר ורדונק, גרטיאן לאנגלאנד, אדם רוזנר, הילה אבירם.
הסרט חושף קורבנות בלתי מוכרים של הסכסוך הישראלי פלסטיני – גברים הומוסקסואלים פלסטיניים. בביתם הם סובלים מרדיפה ואיומים על חייהם ונאלצים להתחבא בתל אביב, שבה הם בורחים מפני החוק.
קבלת מקלט מדיני במדינה זרה, נראה הפיתרון היחידי.
 |
| צילום :שחר רזניק |
הנכה המאושר והבודהיסט המיוסר בימוי: נועם פנחס, הפקה: רונן בן טל
לאחר נתק של יותר מעשור, חוזר נועם, במאי הסרט, אל הקיבוץ בו גדל כדי להציל את צח, חבר ילדותו שהפך לנכה מתבודד המסרב להשתקם. לצורך כך בונה נועם תוכנית אימונים עקבית ומפרכת שמטרתה לגרום לצח לרוץ. מסע אל חברות מרגשת ומלאת הומור בין שני גיבורים המנסים לשנות את חייהם, אך העבר הטעון ניצב ביניהם ולא מרפה.
 |
| צילום: מירי בר אור |
יום אחד אחרי השלום בימוי: מירי לאופר, ארז לאופר הפקה: ארז לאופר, סטיבן מרקוביץ
רובי דמלין, שאיבדה את בנה דיוויד במהלך שירותו בשטחים, ביקשה לפתוח בדיאלוג עם הצלף הפלסטיני שירה בו למוות. בעקבות סירובו יוצאת רובי לדרום-אפריקה, ארץ מולדתה, בחיפוש אחר אפשרות של סליחה ופיוס. 15 שנה לאחר שהסתיים משטר האפרטהייד בוחנת רובי את מודל "ועדת האמת והפיוס". היא נפגשת עם מבצעי הפשעים והקורבנות משני צידי המתרס ושואלת שאלות נוקבות על חרטה, אחריות וסליחה. בעקבות שחרור גלעד שליט תמורת אסירים "עם דם על הידיים" עומדת רובי מול האפשרות של שחרור הצלף שהרג את בנה. האם היא כנה עם עצמה ומוכנה לצעד הזה? מסע מרגש ומעורר מחשבה, המוביל את רובי ואת הצופים מהמקום הכואב ביותר אל עֶבֶר אפשרות של תקווה.
 |
| צילום מתוך הסרט יום אחד אחרי השלום |
ילדים מסוכנים במאי ומפיק: עמית גורן
מיקומו של "בית נועם", ווילת מגורים בפינה מרוחקת של כפר מל"ל, אינו מקרי. הוא מצוי על קו התפר של החברה, נדחק אל מחוץ לה, אבל נטוע עמוק בתוכה. תושביו של הבית הם כל מה שאנחנו מנסים להדחיק, להעלים. אך האלימות, על סוגיה ופרצופיה המתחלפים, היא חלק מאיתנו. ב"בית נועם", שם מתגוררים שלושה עשר גברים, מגדירים "אלימות" על גווניה השונים כחולי חברתי. כאן מטפלים ביחיא, ביוסף, בשמעון ובאחמד, עברייני אלימות במשפחה, בשיטת טיפול מאתגרת ומורכבת שאין דומה לה בארץ או בעולם.
ימי הזהר בימאית ומפיקה: זהר וגנר
קלטות וידאו שצולמו לפני שנים בניו יורק מתגלות יום אחד בביתם של בני זוג. תוכן הקלטות מערער את אמונו של בן הזוג באישה ובעתיד מערכת היחסים שלהם: מי הגבר שצילם את הקלטות לפני עשרים שנה? מה טיב מערכת היחסים שהייתה לה איתו? המחלוקת אודות החומרים המצולמים מובילה את האישה למסע אל האנשים איתם חלקה את התקופה, בעזרתם היא חושפת איך מנגנון ההדחקה שלה צבע בוורוד טראומה שחוותה.
כביסה מלוכלכת במאי: יעל שרר הפקה: דיויד נוי יורם עברי
יעל, לא יכולה לסלוח ולא לשכוח. לאחר שאביה הורשע ונכלא על התעללות מינית, היא מחליטה לשנות את חוקי המשחק של הקורבן המשתתק והמבויש. תחילה היא מגישה תביעה אזרחית תקדימית כנגד אביה. במקביל היא מחליטה לתעד את חייה, את הכרוניקה של משפחתה המתפוררת ואת המחיר הכבד שהיא משלמת בחייה.
כל הבקרים השמחים במאי: עומר יפמן , הפקה: ארי דוידוביץ
סרט מסע אישי אל תוך ההוויה הביסקסואלית, אשר חושף טפח מהעולם היצרי המטלטל בו נתון הבמאי. בתוך הזוגיות עם חן, זמרת רוק עולה, ואל מול הסביבה הלוחצת, מנסה עומר למצוא מקום בו יוכל להרגיש שלם, בלי להזדקק להסברים וללא רגשות אשם על שאין הוא מסוגל לבחור. אל מול הדילמה הפרטית ניצבת משפחתו הייחודית: אחיו גיל - אמן החי בזוגיות עם גבר, אחותו רונה – צלמת המתגוררת בניו-יורק והוריהם חשוכי הנכדים המשוועים להמשכיות השושלת. הם, כמו הגברים שאיתם הוא משוחח בחשאי, מעמתים אותו עם הקונפליקטים המרכזיים בחייו- הבחירה לחלוק את חייו עם אישה או עם גבר, השאיפה להקים משפחה מול החשש לאבד את החופש והיכולת לחוות שלמות מינית ורגשית מבלי לפחד מהסביבה הלוחצת. בשעה שהמשבר הופך בלתי נמנע, צץ גורם חדש שמאיר את הדברים באור אחר.
לילה לבן במאית: עירית גל, מפיקים: נורית קידר, מוש דנון
המרחק בין מחנה הפליטים דהיישה לירושלים הוא כעשר דקות נסיעה. מדי לילה צועדת בין ההרים קבוצה של כעשרים נשים פלסטיניות שאין להן רישיון מעבר לישראל, מסע הסתננות הנמשך מספר שעות. הן פורצות את הגבול הגיאוגרפי ואת הגבול החברתי, אך הן יביאו פרנסה לילדיהן בכל מחיר.
עם שחר, לאחר חציית הגבול אל הצד הישראלי מתחזות הנשים הפלסטיניות לישראליות. הן מסירות את הלבוש המסורתי שלהן, הצעירות לובשות ג'ינס וחובשות משקפי שמש והמבוגרות מתחפשות לנשים חרדיות, כדי שתוכלנה לנוע בחופשיות בירושלים כפועלות ניקיון. אפוס של מסע לילי נשי פלסטיני.
 |
| צילום: ינוסן הפקות |
פודרה במאי: איל גולדברג, הפקה: אסנת טרבלסי
שלוש לוויות, שלושה דורות, שתי מלחמות ובן זוג אחד הממתין בתל אביב. פורטרט מטריד של במאי הסרט, בן לשושלת גולדברג, ממייסדות המושבה מטולה- הסב היה מוכתר המושבה בשנות החמישים; האב כיהן כראש המועצה וכחבר כנסת; האם והסבתא ניהלו מלון משפחתי אשר שימש לאורך שנים חיילים לפני כניסתם ללבנון. על רקע המוות המכה בבני המשפחה ההולכים לעולמם זה אחר זה, נקרא גיבור הסרט שוב ושוב למילואים כמפקד טנק. באמצעות חומרים ארכיוניים והתרחשויות שצולמו במשך עשר שנים, נפרש בגוף ראשון המפגש בין מאצ'ואיזם צבאי להומוסקסואליות, בין אחוות לוחמים לאינטימיות של בית. לאורך השנים, ככל שמתגברים הלבטים, נחשפים כוחה של הסמכות וההרגל לציית.
 |
| צילום: לאוניד גודמן |
רעש בימוי והפקה: דן ונואית גבע
סיפור אהבה-שנאה תל אביבי, על אדם שמחליט לצאת למלחמה ברעש העירוני הפולש לביתו. לאחר שאובחן כבעל רגישות גבוהה לרעש הוא נחוש להוכיח שאין הדבר משנה את האמת - שכל האנשים הסובבים אותו רועשים במידה בלתי סבירה ושישראל היא אחד המקומות הרועשים בעולם. הוא חוקר ומגלה כי כבר הנאצים הבינו שרעש הורג המונים ופתחו כלי נשק אקוסטיים להשמדה המונית, ושגם בארה"ב מפזרים היום מתנגדי משטר בעזרת רעש. ביאושו הוא עושה הכל בכדי להשתלט על הרעש שחודר אל ביתו, אולם היום בו הוא נאלץ לשלם לחברה על נסיונו להשקיט את הסביבה מגיע מהר, והוא כואב הרבה יותר ממה שציפה.
Cinema Jenin בימאי: מרכוס ותר, מפיקים: פיליפה קוברסקי, מרקוס ווטר, אווה דירקס, תומס גרובה
מסעה של קבוצת אנשים, פלסטינים וגרמנים, בדרך להגשמת חלום – בנייתו מחדש של בית הקולנוע הנטוש בג'נין. חדורי אמונה ומוטיבציה, לעיתים מנוגדים בדעותיהם, מלאים בתקווה שהחייאתו של בית הקולנוע תכשיר מחדש את הקרקע לתהליך של עצמאות חברתית-תרבותית וכלכלית בחברה הפלסטינית.
Home Movie בימוי והפקה: ראובן ברודסקי
תיעוד השלב האחרון בהתפרקות משפחתו של הבמאי, אחת מני רבות שלא שרדו את מבחן ההגירה. הדבר האחרון שמונע את ההתפרקות הסופית היא דירת קרקע ירושלמית בה הספיקה המשפחה לטעת שורשים. כאשר לבסוף עוזב גם אבי המשפחה את הדירה, היא הופכת לנטל כלכלי כבד ולא מוצדק, ובני המשפחה ניצבים בפני דילמה - האם להשכיר את הדירה, או כנגד כל השיקולים הפרקטיים להשאיר אותה לעצמם? ההחלטה נדחית עד תום השיפוצים.
 |
| צילום: ראובן ברודסקי |
לגמר תחרות סרטי סטודנטים, נבחרו הסרטים הבאים:
גרייס - בימאית: מיכל אהרונסון ביה"ס סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזה, ירושלים
גרייס, פיליפינית שהגיעה לישראל לפני כ-20 שנה בחיפוש אחר עבודה, הכירה גבר מקומי, נישאה לו וילדה שלושה בנים. בהמשך התגרשה ממנו, גילתה מחדש את מיניותה והקימה סלון יופי בתחנה המרכזית בתל אביב. גרייס מוצאת את עצמה קרועה בין אהבת עבר לפיליפינית שחזרה למולדת לבין רצונם של ילדיה הצברים לשרת בצה"ל ולהיות ישראלים.
חפש את המטמון - במאי: נדן פינס בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, ירושלים
אביו של הבמאי ואחותו היחידה, נעמה, לא מדברים זה עם זו כבר 15 שנה. פעם זה לא היה ככה, פעם האב היה לוקח את שני הילדים לדירה שלו בתל אביב ושלושתם היו רואים סרטים, משחקים וחוגגים ימי הולדת. כעת, כשהוא בן 32, מחליט הבמאי להרכיב חזרה את המשפחה שלו. אבל כבר לא ברור לו מי הם המבוגרים ומי הילדים.
יש עם מי לזמזם - במאי: איתי צור המכללה האקדמית ספיר
משפחת ה"מזמזמים", כך הם קוראים לעצמם, נפגשים רק דרך גלי קול. לא רואים אחד את השני אבל מרגישים משפחה. בשידור רדיו ארצי הם משוחחים עם בשן, בוחרים שיר ומזמזמים. פותחים את הלב. מציאות מקבילה ומערסלת לשלוש שעות בשבוע, אחריהן המציאות ה"אמיתית" זורחת שוב.
מחרומבה - בימאית: תמר קמרט המכללה הטכנולוגית תל חי
לאחר ניסיונות רבים וכושלים, מצליח יואב למצוא סוף סוף מקום בו יוכל להתבודד. הוא חי על הר בין שדות מוקשים לשרידי צבא סורי ואט אט בונה לעצמו את ביתו. מה שממלא את חייו באמנות ויצירה, מחבר אותו למקום ולהיסטוריה שלו ומגונן עליו מהתמודדות הקשה והכואבת עם החברה.
נקודת האור של הבית - במאי: אריאל חן ביה"ס לקולנוע מעלה
אהבה וחרדה, חיים ומוות, זוגיות והשתוקקות לילד, אופפים את השנתיים הראשונות לנישואיהם של הבמאי ואשתו.
רות - במאי: עופר פריימן המכללה הטכנולוגית תל חי
בשנת 1962, הגשימה רות פלז חלום ילדות כשהקימה את "בית אור-לי"- בית האבות הפרטי הראשון בתל אביב. בגיל 85 היא עוזבת את ביתה שנמצא מול בית האבות ועוברת להזדקן בעצמה בבית האבות אותו הקימה. היא הופכת להיות דיירת שהיא גם מנהלת שמתקשה להיפרד מניהול בית האבות ונלחמת נגד הזקנה הבלתי נמנעת.
תזכיר לי מי אני - בימאית: יעל מיכאלסון אוניברסיטת תל אביב - החוג לקולנוע ולטלוויזיה
ניסים אהרון לא זוכר מי זה ניסים אהרון. לפני ארבע שנים פוטר מעבודתו וכשהתעורר לא זכר דבר. מבחינה אורגנית מוחו תקין, אבל ניסים לא זוכר את ילדיו או את אשתו. הוא אפילו לא זוכר מה זו אישה. סיפור אישי יוצא דופן על אדם מהשורה שהתעורר יום אחד ללא זהות, אך היה חייב להמשיך את חייו.
חברי וועדת המיון בתחרות הישראלית: סיני אבט -מנהל אמנותי פסטיבל דוקאביב, גבי ביבליוביץ - במאי ("סוף עונת התפוזים", "מדינת היהודים" , "תל-אביב") ונטע דבורקיס- עורכת סרטים ("שלטון החוק", "שומרוני בודד")
חברי וועדת המיון בתחרות סרטי הסטודנטים: קרין ריבקינד סגל, ירון רודה ואסף מור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן