הוא לובש את הז'קט הכחול
שהפך לסמל המסחרי שלו ומעליו אפודת מחזירי אור. הוא יוצא מדירתו הזעירה, המלאה כולה
בארונות מלאים נגטיבים. חמוש במצלמתו הצנועה, הוא משחרר את מנעול האופניים, הקשור לעמוד
חשמל. עולה על אופניו, נוסע מרחק קצר בכבישיה העמוסים של מנהטן, קושר את אופניו לעמוד
המקומי ומתחיל לצלם. בן שמונים פלוס, הוא מתרוצץ כמו ילד, ומצלם באובססיביות תזזיתית
את הולכי הרגל ברחובות הסואנים. לא כל אחד זוכה להצטרף לטורים המבוקשים שלו בניו-יורק
טיימס On the
Street” and “Evening Hours")") שבהם הוא סוקר
בכל יום א' את אופנת הרחוב. האובייקט חייב להיות לבוש בדרך מעניינת. כבר עשרות שנים מציג ביל קאנינגהם את האופנה כפי
שהיא משתקפת ברחוב. בגדים אמיתיים על אנשים אמיתיים. פעם נעליים. ופעם גרביים. פעם
הוא מתייחס לצבע בולט באופנת הרחוב ופעם סוקר תיקים או כובעים. אין לו אג'נדה מוקדמת.
הצלם הזריז קולט את מה שעוברי האורח הממהרים משדרים לו ומתעד במהירות מרשימה.
הוא מוזמן לסקר את אירועי
החברה הגבוהה ופוגש את הסלבריטאים ועשירי ארה"ב, אבל הוא לא מוכן לאכול אפילו
זית באירועים אלה. הוא בז ליוקרה ולכסף ומעדיף לעבוד ללא שכר, כדי שאף אחד לא יגיד
לו מה לעשות. "אני לא מעוניין בסלבריטאים" הוא אומר. "רק הבגדים שלהם
מעניינים אותי". בתצוגות האופנה תמצאו אותו יושב ממש על קצה המסלול, רחוק מכל
הצלמים האחרים. מפה רק הוא יכול לצלם במהירות את הבגדים מלפנים ומאחור ולהתמקד בפרטים
הקטנים שמושכים אותו.
איש מוזר שה"חברים
שלו" לא יודעים עליו הרבה. הם סקרנים לדעת איפה גדל, האם הייתה לו אהבה בחייו...
אבל לא מעזים לשאול, משום מה. הוא חביב ומשעשע, אך בכל זאת סגור ומסוגר בכל מה שאינו
קשור לצילומים שלו. הוא אוסף סביבו גלריה
של אקסטרווגנטיים אקסצנטריים שמשקיעים בלבוש ובאיפור שלהם ודואגים להיות שונים ובולטים
בשטח, כיאה לאישיותם המיוחדת. "אני מוקסם מהאנשים שמעזים להתלבש בדרך מקורית"
הוא אומר עליהם. אלה חבריו הקרובים ביותר, אבל הקשר האינטימי איתם נעצר כשנגמרים הצילומים.
ביל קאנינגהם כובש את כולם עם אישיותו הטובה והמשעשעת, אבל לא מאפשר להתקרב אליו מעבר
לטווח הפוקוס של המצלמה.
.מעל לסרט מרחפת דראמה
שאינה מופיעה בכותרות. האמנים הקשישים המתגוררים כבר עשרות שנים בדירות קטנטנות שבקארנגי
הול ומתמקדים בעשייה אמנותית, נאלצים לפנות את הדירות, ששוויין לא יסולא בפז. ככה זה
בשוק הנדל"ן. ראש עירית ניו-יורק מסרב להתערב בנושא. ביל קאנינגהם אמור לקבל דירה
חלופית במקום הכוך שאליו התרגל. נראה שאם עד היום שום דבר לא שבר אותו, הבחירה בין
שתי דירות ענקיות הצופות לסנטרל פארק היא הקש שישבור את הגב הזה. הוא מתלבט בבחירה
הקשה, ומשתעשע מהרעיון שיעבור לדירה הענקית החדשה... עם ארונות התשלילים בלבד... והמצלמה כמובן.
זהו סרט עטור פרסים.
בפסטיבל דוקאביב 2012, כבר הסתיימו ההקרנות שלו. לא נותר אלא לקוות שיחזור להקרנה ב"יס-דוקו"
או בהזדמנויות אחרות בסינמטקים. שווה לראות.
שלכם,
יורם בר-סלע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן