סן-פטרבורג, על שפת נהר נייבה. אמצע המאה ה-19. רוח. קרררררררר. הפקיד אקאקי אקאקייביץ בשמאצ'קין מגלה חור באדרתו. (בשמאצ'קין הוא פקיד בדרגה נמוכה העוסק בהעתקת מסמכים. במחשבותיו, הוא מתייחס לעצמו כמישהו שחורץ גורלות של עמים וארצות. "מה יהיה אם אצטרך להעתיק מסמך שכתוב בו לא לפתוח במלחמה... ובטעות אשמיט את הלא?" הוא חושב לעצמו בקול רם, בהערכה רבה לעמדתו המקצועית). בשמאצ'קין פונה אל החייט פטרוביץ שמציע לו לתפור אדרת חדשה. לאחר התלבטות רבה, הוא מסכים, למרות שאין ברשותו את סכום הכסף הדרוש... אבל הגורל, מזמן גם הפתעות. מענק שמן שהוא מקבל מהלשכה בה הוא עובד מאפשר לו לבסוף לשלם עבור האדרת. כשמגיע סוף סוף החייט עם האדרת החדשה, הוא אינו מצליח לכבוש את התרגשותו ופורץ בבכי. עם כניסתו למשרד, מבחינים העובדים האחרים בלשכה בהתרגשותו הרבה ומזמינים אותו למסיבה חגיגית לכבוד האדרת. כשהוא בדרכו אל המסיבה הוא כמו חווה לראשונה את המולת הרחוב השוקק. סאן-פטרבורג נראית אחרת, מתוך האדרת החדשה. במסיבה הוא נותר בצד. כולם יודעים שהלבוש לא מספיק כדי לחלץ את האדם ממעמדו. בשמאצ'קין הוא עדיין רק פקיד נחות לבוש באדרת חדשה. בדרכו חזרה הביתה הוא נתקל בצמד שודדים, הגונבים ממנו את האדרת ומסיימים בזאת את רגע התהילה שלו. ללא הואיל הוא מתרוצץ מפקיד משטרה למשנהו בניסיון להשיב לעצמו את האדרת אך זוכה ליחס מעליב ולנזיפות. מושפל וחולה הוא חוזר אל דירתו הקררררררה ומת.
למרות שעברו כ-160 שנה מאז כתיבתה, זוהי עדיין יצירה בעלת אלמנט אקטואלי-סאטירי: על המשטר, החברה, הביורוקרטיה וגם עלינו. סולם המעמדות האכזרי, שכל אחד בו "מלקק" לזה שמעליו ומתעלל בזה שהגיע במקרה לשלב שמתחתיו. הסיפור נוגע ללב, והבימוי המינימליסטי מביא אותו במלוא חריפותו. סבלו של אקאקי בשמאצ'קין המטלטל בין כל המתעללים בו: הפקידים שיושבים לצידו במשרד, המנהל, החייט, אשת החייט, המשכונאי, השוטרים, ... כאילו התאספו כולם במיוחד על מנת להתעלל בכוכב ההצגה.
יצירתיות. במה ריקה כמעט לגמרי אך מלאה בדרמה מרגשת. כמו הקור והרוחות העזות בסן – פטרבורג כך הבמה מתעופפת ולא נחה לרגע. השחקנים יוצרים בעצמם את הסופה המקפיאה ומסמלת גם את מה שמתחולל בנפשו של אקאקי אקאקייביץ בשמאצ'קין. למרות הביטוי המינימליסטי של הרוח המלווה את המחזה לכל אורכו, היא חודרת לעצמות ולנשמה.
השחקנים נפלאים. תנועה, תלבושות נהדרות, מוסיקה ותאורה יצירתית. מעט מאד אביזרי הבמה, מוסיפים ליצירת האווירה ובונים בחן רב את המקומות השונים בהן מתגלגלת העלילה. את המחזה עיבדה שחר פינקס, וביימה שיר גולדברג. שתי היוצרות הצליחו להביא רוח יצירתית תוססת להצגה ה"קלאסית" של גוגול, תוך שימוש רב-המצאה באביזרים, ותלבושות.
יש לציין את המשחק הנפלא של יואב היימן המרגש במשחקו הפגיע. הוא נושא על גופו את האדרת, תרתי משמע, ומשתנה בתוכה לכל אורך ההצגה. גם שאר השחקנים: דוד קיגלר, יעל טוקר, דודו בן זאב ואדי אלתרמן מעולים.
עיבוד המחזה: שחר פינקס
בימוי: שיר גולדברג
תפאורה: שני טור
תלבושות: פולינה אדמוב
כוראוגרפיה: שרון גל – אמיר
תאורה: רוני כהן
מוסיקה: דניאל סלומון
יופי של תאטרון. מומלץ! רוצו לראות.
שלכם, יורם בר-סלע
נשמח לשמוע את דעתך על הנושא, ניתן להשאיר תגובה, ממש פה למטה בבלוג או ברשתות החברתיות.
לקבלת עדכון על כל פוסט חדש שעולה - צרפו את "תרבות אנד דה סיטי" לחברים שלכם-
בפייסבוק - facebook.com/Tarbut.and.the.City
גוגל פלוס plus.google.com/Tarbut.and.the.City
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן