לדבריה, לא היה אף פעם תכשיט שהיא רצתה, ולא הצליחה לגנוב. לבושה ומאופרת כ"אשת העולם הגדול" בעלת אמצעים, היא נכנסת לחנות. בביטחון רב היא מבקשת לראות ונסות כמה מטבעות היהלומים על אצבעותיה... ויוצאת מהחנות כשהטבעת שרצתה, נמצאת בידה.
בגיל 80, לאחר שגנבה תכשיטים בערך של כ-2,000,000 דולר בניו-יורק, פריז, טוקיו ובירות מרכזיות נוספות בעולם... היא נתפסה. איפה הצדק? טכנולוגיות האבטחה המתקדמות התגברו על הקסם האישי ועל אמנות הסחת הדעת שלה. דוריס הועמדה למשפט. "אני לא מתחרטת על גניבת היהלומים, ולו לרגע" היא אומרת ומוסיפה: "אני מתחרטת רק על כך שנתפסתי".
דוריס מהתלת ברגשות קהל הצופים, בדיוק כמו שהיא מלהטטת מול המוכרים בחנויות היוקרה. קשה שלא להזדהות עם האישיות המקצועית והבטוחה, שהפכה את הגניבה למקצוע ולאידאולוגיה. הקסם האישי שלה כובש את לב הצופים. הסרט מהלך על החוט הדק שבין ההזדהות עם הילדה המקופחת שהפכה את הגניבה לקריירה, לבין היותה פושעת פסיכופתית שמקומה בכלא.
דוריס פוגעת בבעלי עסקים ובמוכרנים... ואנחנו מזילים דמעה כשהיא נעצרת.
זה אמנם לא מהסרטים החשובים בפסטיבל, אבל הוא עשוי מצויין ושווה לראות אותו.
שלכם, יורם בר-סלע
נשמח לשמוע את דעתך על הנושא, ניתן להשאיר תגובה, ממש פה למטה בבלוג או ברשתות החברתיות.
לקבלת עדכון על כל פוסט חדש שעולה - צרפו את "תרבות אנד דה סיטי" לחברים שלכם-
בפייסבוק - facebook.com/Tarbut.and.the.City
גוגל פלוס plus.google.com/Tarbut.and.the.City
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן