רנה שיינפלד, ילידת 1938, רקדנית וכוריאוגרפית מהמובילות בישראל. במהלך דרכה המקצועית פגשה בפינה (פיליפינה) באוש, בת דורה, ילידת גרמניה, כוריאוגרפית ייחודית שהקימה להקה בוופרטל בסגנון תיאטרון מחול. המוטיבים של שתי היוצרות, דומים ושונים בו זמנית, משתלבים ומספרים את הקשר המופלא בין שתיהן. הן נפגשו כתלמידות בג'וליארד והקשר ביניהן היה מיידי, עמוק, כמעט מיסטי. קרבת הנפש עשתה אותן למעין אחיות תאומות, הדמיון הפיזי, אפילו הדמיון בשם, הפתיעו את הכל. צלמים מפורסמים אהבו לצלם אותן יחד, וציירים ציירו אותן והציגו אותן בגלריות זו מול זו.
ערב המחול "פתקים לפינה" שב ומפגיש, מעבר לזמן, את פינה ורנה, מאפשר להן לרקוד יחד עוד ריקוד. באחד ממכתביה לרנה מסיימת פינה במשאלה "... ותן לשתינו יחד להמשיך לרקוד". זהו המוטו לערב המיוחד הזה שכולל קטעי מחול, שירה, מוזיקה, וידאו וצלליות.
במכתב לפינה לאחר מותה, רנה כותבת:
"את חושבת שהערב הזה שאני יוצרת כמחווה לך ולאהבה הגדולה בין שתינו הוא מעין חשבון נפש על איזה שהוא פספוס? קשה לי לומר. אני רק יודעת שהערב הזה נובע ממקורות עמוקים ביותר בהווייתי, משורשים אמיתיים, ושאני כל כך נהנית לרקוד אותו. הוא מפגש בין החומרים האמנותיים שלי והחומרים שלך דרך הסרט המדהים שיצרת. אני רוקדת את הקטע "זכור אותי אך שכח את גורלי" מתוך דידו ואניאס, ואומרת לך שאני וכל העולם נזכור אותך לנצח. כמו שאמרה בסן פטרסבורג המנהלת והרקדנית :״קראתי בשם לסטודיות לא רק על גאוניות, אלא על אהבה, ידידות, נעורים ונצח״. רציתי לספר לך שכל התהליך הזה - ליצור לכבודך ריקוד, התחיל משירים שכתבה הדסה טל, הביאה אותם אלי ואמרה "רקדי אותם". וכך היה. אני רוקדת אותם ביחד עם הדמות שלך שמופיעה בסרט שלך, ועם כל שאר הדמויות שאת חלקן יצרת בתוך היערות הירוקים של גרמניה. אסיים את מכתבי זה בקלישאה: פינה, את נשמה גדולה ותמיד אשא אותך בתוך גופי ולבי ברקודים. כפי שאמרת: "לרקוד לרקוד. אם לא הולכים לאיבוד". לא נלך לאיבוד. נמשיך לרקוד ביחד, שתינו".
"היצירה שלי "פתקים לפינה באוש" היא דו שיח שמחבר בין שני העולמות שלנו, של פינה ושלי ולא סיפור ביוגרפי על יחסים" אומרת רנה שיינפלד ומוסיפה: "זו מחווה לפינה אבל גם לריקוד שהוא חיי. הגוף שלי חי כשאני רוקדת. הריקוד ממלא אותי בשמחה. יום בלי ריקוד הוא יום אבוד וזו תחושה שרק מתחזקת עם השנים". מרס קנינגהם (כוריאוגרף ומורה של רנה) אמר: "דבר לא נשאר מהריקוד, לא שיר לשים במגרה ולא ציור לתלות על הקיר. דבר לא נשאר מהריקוד מלבד הרגע הזה על הבמה שבו אתה מרגיש חי".
.JPG)
את היצירה של פינה "קפה מילר" (1978), שהרקדנים בה מועדים על הבמה ונתקלים בכיסאות ובשולחנות, יצרה פינה באוש עבור רקדנים בגילים 55-77. היא אמרה תמיד: "אני לא רוצה שיראו על הבמה רקדן, אני רוצה שיראו אדם". ב"פתקים לפינה באוש" אני רוקדת עם הרקדנים האלה המופלאים שלה. הם על המסך ב"קפה מילר" ואני על הבמה.
ביצירתי "פתקים לפינה באוש" אני רוקדת לצליל קולה המהפנט של הדסה טל הקוראת משיריה "פתקים לפינה באוש". אני אוהבת מילים. שפה. אותיות.דווקא כאשת מחול אני יכולה לומר שהריקוד זה אמנם הביטוי הכי בסיסי שיש. שפת הגוף היא מיידית. אבל המילה... המילה היא מדויקת יותר... אני מגלה שעם הגיל המילים נעשות לי חשובות יותר.
המשוררת הדסה טל, כתבה ספר שירים בשם "פתקים לפינה באוש". היא פנתה לרנה בבקשה לרקוד אותם, ואכן הם מהוים השראה ומעין מסגרת למופע בו טל מקריאה משיריה.
"אִישׁ, אִשָּׁה, וְטַנְגוֹ חֲרִישִׁי מַסְעִיר לְאַט אֶת הַכַּפּוֹת – וְהַשִּׁירָה הַזֹּאת – עַל זֹאת שֶׁרַק רָצְתָה אַהֲבָה... הוּא מְנַסֶּה לָגַעַת – הִיא זָזָה בִּזְרִיזוּת הַצִּדָּה. מְבֻלְבָּל, הוּא בּוֹדֵק עַל גּוּפוֹ אֶת הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ רָצָה לָגַעַת בָּהּ"
(הדסה טל מתוך "פתקים לפינה באוש").
המוסיקה אותה בחרה רנה מורכבת מתפילת אשכבה סיציליאנית, מוסיקת פולקלור מסורתי מארצות שונות ומוסיקה שנכתבה במיוחד לעבודה זו על ידי המלחין הברזילאי הצעיר אנריקה איזנמן-כוכב עולה בניו יורק המנגן בעצמו את הקטע שכתב.
רקדנית וכוריאוגרפית - רנה שינפלד
שירים והקראה: הדסה טל מתוך ספרה :" פתקים לפינה באוש"
מוזיקה: הנריקה איזנמן
עריכת קטעי וידאו: דניז אטרקצי ורנה שינפלד
תיאטרון מחול רנה שינפלד- "פתקים לפינה באוש":
אולם סוזן דלל | יום ה' 14.8 בשעה 21:00
שלכם, שיוי פרנס
נשמח לשמוע את דעתך על הנושא, ניתן להשאיר תגובה, ממש פה למטה בבלוג או ברשתות החברתיות.
לקבלת עדכון על כל פוסט חדש שעולה - צרפו את "תרבות אנד דה סיטי" לחברים שלכם-
בפייסבוק - facebook.com/Tarbut.and.the.City
גוגל פלוס plus.google.com/Tarbut.and.the.City
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן