האיש הנעלם: הסיפור של וילפריד ישראל - דוקאביב 2017

1 ביוני 1943. המודיעין הגרמני חושף ידיעה שווינסטון צרצ'יל יימצא על מטוס חברת BOAC בטיסה מספר 777. הם מיירטים את המטוס. בין הקורבנות נמצאים שחקן הקולנוע לסלי הווארד - כוכב "חלף עם הרוח" ואיש העסקים היהודי מברלין, וילפריד ישראל. בעל בית המסחר הגדול בברלין, שהציל רבבות יהודים בתקופת השואה, ביניהם המוני ילדים שניצלו במסגרת ה- Kindertransport שארגן וילפריד ישראל. 

במאי הסרט יונתן ניר בן קיבוץ הזורע (שיצר כבר כמה סרטים מוצלחים, ביניהם הדולפין שהוקרן לראשונה בפסטיבל הסרטים בירושלים בשנת 2011), תוהה איך ייתכן שסיפורו של וילפריד ישראל נעלם מעין הציבור, למרות שהוא זכה להערכה עצומה בקרב מנהיגים ואנשי רוח ושבקיבוץ הזורע הוקם מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, בו מוצג אוסף האמנות שלו. יונתן ניר לא מבין איך גדלו הילדים בקיבוץ (והוא ביניהם), שיחקו ליד המוזיאון ולא ידעו (ואפילו לא חשבו לשאול) לזכרו של מי הוא הוקם. הצלת יהודים בתקופת השואה חייבה את המצילים היהודים להיות בקשר עם הנאצים, לנהל משא ומתן וכנראה לתת להם משהו בתמורה. ברור שהמצילים נאלצו להיות בעמדה המזעזעת של השופטים שמחליטים מי בין הניצלים ומי בין הנספים. הם נאלצו להפריד בין בני משפחה ובין שכנים בקהילה. אבל האם על כך מגיע להם להישכח במרתפי ההיסטוריה למרות שחייהם של עשרות אלפי יהודים ניצלו בזכותם?

הסרט צולם במשך 6 שנים. בסיום ההקרנה במסגרת תחרות דוקאביב 2017, נשא יונתן ניר נאום מרגש, שאומר הכל. בחרתי לצטט אותו כלשונו:

"את הסרט הזה עשיתי כדי לספר את סיפורו הבאמת בלתי יאמן של וילפריד ישראל, אבל די מהר הבנתי שהסיפור הזה לא יהיה שלם אם לא אשאל את עצמי את השאלה הדי מטרידה - איך יכול להיות שלא הכרנו אותו עד היום. חשוב לציין – לא אנחנו גילינו את סיפורו של וילפריד. סיפורו היה ידוע ומוכר משך עשרות שנים. 

בשנת 1944, שנה לאחר מותו, נכתב ספר הספדים לזכרו של וילפריד ישראל. בספר הזה ובמסמכים רבים אחרים שנמצאים בארכיון קיבוץ הזורע, כותבים עליו מרטין בובר, לורד הרברט סמואל, ד"ר חיים וויצמן, אלברט איינשטיין, משה שרת, זיגפריד להמן, מקס וורבורג, הנרייטה סולד, מרגוט קלאוזנר ועוד רבים וטובים. הם מספרים שם על מפעל ההצלה של וילפריד ישראל בהערצה גלויה. אלברט איינשטיין מכנה אותו "האדם הנבחר" ו"האיש האציל, חסר האנוכיות והחזק ביותר שפגשתי מימיי". חיים וויצמן מבטיח ש"זכרו ייחרט לעד בליבותיהם של הרבים שהצליח להציל". אבל זכרו לא נחרט לעד אלא להיפך, התכסה אבק במרתפי ההיסטוריה משך עשרות שנים.

ואז, בסוף שנות השבעים מגלה אותו היסטוריונית בשם נעמי שפהרד וחוקרת את סיפורו. המחקר שלה, שבלעדיו לא היינו יכולים לעשות את הסרט הזה, מתפרסם בספר בשם "וילפריד ישראל - שגריר ללא ארץ". ספר שיוצא ממש השבוע בהוצאה מחודשת באמזון. הספר של שפהרד זוכה בפרסים ובביקורות מהללות, בין השאר פרי עטו של סר מרטין גילברט – אחד ההיסטוריונים החשובים ביותר של המאה העשרים ומי שהיה הביוגרף הרשמי של ווינסטון צ'רצ'יל. אבל גם לאחר שהמחקר הזה מתפרסם, סיפורו של וילפריד ישראל לא מצליח לחדור אל תוך התודעה ולהישאר שם. כאילו משהו מונע ממנו להפוך לחלק מהסיפור שלנו.

Wilfrid Israel - The Essential Link: trailer from Highlight Films Israel on Vimeo.

אני חושב שהדבר הזה, הוא אותה תיבת פנדורה שאנו נדרשים לפתוח כשמדברים על וילפריד ישראל. תיבת פנדורה שבתוכה נמצאים שני עניינים שקשה לדבר עליהם עד היום. 

הראשון הוא המשא ומתן ושיתוף הפעולה ההכרחי עם המשטר הנאצי – כאילו מישהו יכול היה להציל מישהו בלי לדבר עם מי ששולט בגבולות, בבנקים ובנמלים. והדבר השני ואולי הקשה יותר, הוא אותו תור. אותו סדר עדיפות שקובע מי יינצל, לאן, מתי ועל חשבון מי. הקונפליקטים הבלתי אפשריים האלה היו נחלת הכלל. הם לא פסחו על איש. הם החלו ברמה המשפחתית עם אותה סבתא או דודה מבוגרת שנשארה מאחור, עברו דרך צעירי קיבוץ הזורע שנאלצים להצביע על גורלות הוריהם, דרך הפעילים של ארגוני ההצלה, כמו סבא שלי, או המנהלים שלהם כמו וילפריד ישראל -  והגיעו עד לראשי התנועה הציונית. 

ב-7 לדצמבר 38', שבוע אחרי תחילת מבצע ה"קינדרטרנספורט" נושא בן גוריון נאום בועידת מפא"י ואומר: "אם הייתי יכול להציל את כל ילדי גרמניה לבריטניה או רק מחציתם לארץ ישראל הייתי בוחר באפשרות השנייה, כי על הכף לא מונחים רק גורלותיהם של הילדים הללו, אלא גורלו של כל העם היהודי". אני בוחר להתייחס אפילו לאמירה הקשה הזו בחמלה ולא בשיפוטיות. כי מי יכול היה לדעת אז לאן הדברים יתפתחו? ומי אנחנו שנשפוט, ממקום מושבינו בכיסאות הנוחים של סינמטק תל אביב?אנשים שנאלצו לקחת אחריות כל כך גדולה ולהכריע הכרעות כל כך גורליות ולחיות עם התוצאות שלהן כל חייהם.

חודשיים לפני שאילנה מיכאלי הלכה לעולמה, הגעתי לבקר אותה בבית הקטן שבו גרה מאז שנות ה-50, בית שעומד במרחק של כ-30 מטר מהבית בו התגוררו סבי וסבתי. בשנתיים האחרונות של חייה, הייתי בא לבקר את אילנה עם ובלי מצלמה אחת לכמה חודשים. הייתי שותה איתה תה עם חלב והיינו מדברים על החיים, בדיוק כמו שעשיתי עם סבא שלי לפני שמת.

בפעם ההיא, האחרונה שבה נפגשנו, הקרנתי לה גרסה מוקדמת של הסרט. בסיום ההקרנה עמדה בינינו שתיקה מעיקה שנמשכה די הרבה זמן. אילנה הסתכלה עליי בעיניים המיוחדות שלה, שתמיד היה נדמה לי שדמעה מתנוצצת בהן ולבסוף אמרה משפט אחד: "אתה יודע, אני בת 95 עוד מעט ואלה היו החיים שלי, ורק עכשיו, בפעם הראשונה, אני מבינה שבעצם גם אני הייתי בשואה".

המשפט הזה של אילנה המחיש לי את עומק תחושת האשמה של אלה שיצאו משם והמשיכו לחיות. כל כך אשמים הם היו בעיני עצמם, שאפילו לא הרשו לעצמם להרגיש צער על מה שקרה להם. מתוך המקום הזה אני חושב שאפשר להבין טוב יותר את שתיקתם לאורך השנים. ממרחק הזמן, אני חושב שאנחנו כבר צריכים ויכולים - להכיר ולהוקיר את וילפריד ישראל ועוד יהודים שהצילו יהודים, בתקופה הקשה והמורכבת ההיא".

אלה היו דבריו של יונתן ניר, במאי הסרט. הסרט מסעיר ומרגש. בעיני, חובה לראות אותו ולשחזר את הכבוד המגיע ליהודים שיזמו וביצעו מבצעי הצלה ענקיים בתקופת השואה. אני מאד מקווה שהסרט יהיה בין הזוכים בתחרות דוקאביב ויזכה לחשיפה ראויה בקרב תלמידים ובקרב צופי הקולנוע בישראל.
שתי ההקרנות שתוכננו במסגרת הפסטיבל, היו SOLD OUT. הנהלת הפסטיבל קבעה הקרנה נוספת ביום שני, 15 במאי 2017. כדאי לרוץ לראות. 

שלכם, יורם בר-סלע