בגיל 19, הפך פולונין לסוליסט הראשי של הבלט המלכותי הבריטי. הוא היה הצעיר ביותר שזכה למעמד כזה, מיד לאחר לימודיו בביה"ס למחול בקייב.
הסרט הרקדן, שופע
בקטעי בלט מרהיבי עיניים. סרגיי פולונין מתגבר על כוח המשיכה ונראה מרחף באוויר
בקלילות. אבל כדי להגיע להישגיו, הוא משתמש בסמי מרץ וכדורים נגד כאבים.
"ממילא, אחרי המופע לא אזכור כלום, כי אני בכזה היי" הוא אומר בתחילת
הסרט.
לצד קטעי הבלט
המרגשים, עוסק הסרט בכנות רבה בבעיות האוניברסליות הקשורות לגידול ילדים מחוננים. במקרה של
פולונין, כל המשפחה מתגייסת כדי לממן את לימודי המחול. האבא עובר לפורטוגל והסבתא
ליוון, כדי למצוא פרנסה מספקת למימון לימודי. סרגיי מצידו, חש מחוייבות עצומה כלפי
משפחתו. הוא עושה הכל כדי להיות הרקדן הטוב ביותר, כהערכה למאמצי המשפחה. והתוצאה,
ההורים שחיו מרוחקים זה מזו מתגרשים.
האם המאמץ ראוי? האם
המשפחה חייבת לשלם את המחיר העצום של טיפוח הילדים הגאונים? האם ילדים גאונים
יכולים להיות אלופי האלופים, גם אם המשפחה אינה מקריבה את היחסים על מזבח האימונים
והלימודים? האם ניתן להצליח בגדול... ולהיות מאושרים? ואולי עדיף להניח לכישרון
הנדיר ולתת לילד לגדול ככל הילדים? תשובה ברורה ומנומקת אין, אבל לפחות אפשר לחשוב
על זה.
זה בעיני סרט
דוקומנטרי נפלא. הוא מתרומם מעבר לסיפור האישי ומעורר מחשבות. מאז שראיתי אותו
בפסטיבל דוק-אביב, אני לא מפסיק לחשוב. על עצמי, על ילדים שאני מכיר ואולי יכלו
להיות אלופים. על אלופים שאני מכיר, שאינם חיים בהרמוניה עם הצלחתם.
הרקדן הוא סרט אנושי, מרשים
ומרגש. כזה שרק ה-BBC יכול להפיק. בינתיים, הוא במקום הראשון
בדרוג צופי הפסטיבל. בין אם ישמור על מקומו בצמרת, או שסרט אחר יעקוף אותו, הוא
מצויין. רוצו לראות. יש עוד כמה הקרנות בפסטיבל. חוויה נוספת היא המפגש האישי עם
פולונין שהגיע עם הסרט ועם מפיקת הסרט Gabrielle Tana, שהצליחה לשכנע את סרגיי להמשיך לעסוק בבלט ולא לעבור לעולם
התיאטרון.
שלכם, יורם בר-סלע
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
מוזמנים להשאיר את תגובתכם, כאן