לפני כחודש, חנכה עירית חולון ברחוב העליה השניה (שכונת נווה רמז), את גן הסיפורים ה-34 ברחבי העיר. גן השעשועים הפיסולי עוסק באופן ידידותי בנושא תרומת האיברים, על מנת לחנך דור חדש של תורמים שיסייעו בעתיד בהצלת חיים של אנשים. הוא הוקם בשיתוף פעולה עם א.ד.י – המרכז הלאומי להשתלות. האלמנטים הפיסוליים בגן עוצבו על בסיס ספרו של אפרים צידון (איור: דני קרמן) סיפור מהלב.
פרופסור גיי לביא - מנהל מחלקת השתלות הלב בבית חולים שיבא, הגה את הרעיון לכתוב ספר לילדים הממחיש את חשיבות הנושא. אפרים סידון ודני קרמן הרימו את הכפפה. הספר יצא לאור ע"י הוצאת הספרים "כתר" מתרומתה הנדיבה של משפחת קורן, לאחר שאם המשפחה יהודית קורן, אשת חינוך ותיקה, נפטרה בזמן שהמתינה להשתלת ריאות. עד כה הודפסו למעלה מ- 20,000 עותקים, המחולקים חינם בבתי הספר ברחבי הארץ עפ"י דרישה, ובעזרתו מועבר הנושא לתלמידים בצורה נעימה ומעוררת אהדה.
הפסל מאיר טרוסמן יצר שישה פסלים של דמויות שפניהן בצורת לבבות אנושיים וצבעוניים. הילדים המבקרים בגן, מוזמנים להשלים את מעגל הדמויות ה"לבביות". עיצוב הגן בוצע ע"י אדריכלית הנוף כרמלה גבריאל.
בשנת 2009 זכה פרוייקט גני הסיפורים בחולון ב"פרס עזריאלי לתכנון אורבני".
ביום ג', 26 ביולי, בשעה 20:00, התקיים בביה"ס לתיאטרון בובות ערב לזכרה של שרי שפירא, שנפטרה בחודש אפריל השנה. שרי נכנעה לאחר מאבק יצירתי ועיקש במחלת הסרטן, שלאורך כולו, לא הפסיקה למשוך בחוטים, לכתוב, ליזום וליצור. קהילת הבובנאים נפרדה ממנה בערב של קטעי בובנאות קצרים. הערב התקיים במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לתאטרון בובות.
תיאטרון במזוודה
שרי הופיעה משנת 1987 כשחקנית ובובנאית ב''תיאטרון המריצה'' אותו הקימה, ובמסגרתו יצרה לילדים את ''הענק וגנו''. בהצגה הקסומה, שרונה נקלעת בטעות לבמה... ממש לפני תחילת ההצגה. היא מוצאת מזוודה ישנה ומתחילה לחטט בה... רק לרגע, עד שההצגה תתחיל. מתוך המזוודה, כמו במופע קסמים, היא בונה את כל התפאורה והבובות ומשתלבת ביניהן בדמות הענק. לא לחינם, זכתה ההצגה בציון לשבח בפסטיבל חיפה. ולאחר מכן, יצרה והציגה את ''איתמר מטייל על קירות'', ''פיצקה- אגדת אמבטיה'' שנבחרה להצגת השנה ע''י עיתון ''הורים וילדים''.
למבוגרים הציגה את הצגת היחיד האוטוביוגרפית ''העיניים של ג'ולי כריסטי''. שרי הופיעה בפסטיבלים רבים באירופה, צפון אמריקה והמזרח הרחוק. לימדה בובנאות בבית הספר לתיאטרון בובות בחולון ובמוסדות נוספים. הייתה, עד ימיה האחרונים, חברה בועדת הרפרטואר של הפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון ולסרטי בובות בחולון. כחברת הועדה האמנותית של הפסטיבל הביעה בישיבות רצון רב, שיתקיים בפסטיבל ערב, בו בובנאים ותיקים יעלו קטעים קצרים חדשים. הכותרת ששרונה נתנה לערב היתה "מנערים את האבק". אבל הגורל התערב וטרף את הקלפים. מרכז החליט לכבד את רצונה ולקיים את הערב במתכונת שרצתה שרונה - ולהקדיש אותו לזכרה.
כל המופעים והעבודות האמנותיות שיוצגו, התבססו על המפגש האישי של כל אחד מהאמנים עם שרי, ונוצרו סביב המשפט "ואולי גם זה זמני" שנטלה איקי גלעד מתוך התכתבות שלה עם שרי. "ניתן לפרש את המשפט הזה בדרכים שונות. כל אמן נתבקש להתייחס למשפט זה בעבודתו" אומרת איקי, מפיקת האירוע.
מגלי הים על אופניים ועד שיר ערש בשפת הסימנים:
בכניסה לאולם עמד זוג אופניים ישן שעל הסבל שלהם היתה מורכבת מגירה. מיצג שיצרה נילי דביר. רחש הגלים שנשמע מתוך המגירה משך להתקרב. בתוך המגירה היה מורכב מסך וידאו, שהציג את תמונתה שלשרי על רקע קליפ וידאו של גלי ים רוחשים. לדבריה של נילי, בתקופת מחלתה של שרי, נהגו היא ונילי לנסוע באופניים לשפת הים, לשחות ולחזור לעמל היום.
נועה לב ולהקתה הציגו קטע תיאטרון מחול לפי הסיפור שכתבה שרי – ארטיק שוקו שוקו.
מריה גורביץ' מעצבת ובונה בובות ותפאורות. הפעם, היא יצרה בובה לבנה ארוכת גפיים שלאחר קטע של התלבטויות, פרשה כנפיים ע נ ק י ו ת ועפה. קטע עוצר נשימה, מה גם שלראשונה מריה מפעילה בעצמה את הבובה שיצרה.
איקי גלעד ונטע אורן הציגו סצנה עם בובות שיצרו ברגע ממפת הנייר שעל השולחן. הקטע הוצג בתוך מסך מיניאטורי מקופסת נעליים שיצרה שרי בעצמה בעקבות סדנה של איקי גלעד. איך המיני-תיאטרון הזה נשמר עד היום? נפלאות דרכי הגורל.
רוחל'ה ברקמן השמיעה את "שיר ערש" של נתן אלתרמן וסשה ארגוב בביצועה של חווה אלברשטיין, וליוותה אותו בשפת הסימנים המשמשת את כבדי השמיעה. בעיני, זה היה המופע הכי מסעיר בערב הזה... למרות שאני לא יכול להסביר בדיוק למה. נדמה לי ששפת התנועות הוסיפה משמעות חודרת ומרגשת לכל אחת מהמילים.
... ונעה גוסקוב, בתה של שרי וסטודנטית מקסימה לקולנוע, הציגה תרגיל קולנועי שבה הציגה את הוריה, בהשראת הסרט "אמלי".
ועוד הופיעו בערב המיוחד: דינה רובינס-דקל ומירי פארי, דני ארליך, שרון סילבר-מרט, טל בורשטיין, הדר טלמור, מור מנדל ונעמה רדלר, רוני מוסנזון –נלקין.
אני מקווה בכל ליבי, ששם למעלה, יש מקום שממנו יכלה שרי לעמוד, להתבונן בגאווה בערב הזה ולהתמוגג מנחת.
פואטיקה בין דוכני המלפפונים? כנראה לא רעיון כל כך חדש. כבר בשנות השישים, כשכתבה נעמי שמר את שיר השוק עבור להקת התרנגולים, כנראה היה מקובל שהעוסקים בשירה הופיעו בשוק... כדי להשתכר למחייתם.
ועכשיו, בחודש יולי של המאה ה-21, סוחרי שוק מחנה יהודה בשיתוף עם עיריית ירושלים משחזרים את הרעיון, אבל הופכים אותו להפנינג ענק. מפגש בין כוסברה למוזיקה, בין לחם חי לשירה ומחול. ירקות, בובות, מופעים, שחקנים, גבינות, קלייזמרים, אבטיחים, משוררים, תפריטים מיוחדים, ממתקים, סדנאות, עופות, תחרויות, סיורים, הפתעות ומה לא. שוק מחנה יהודה, לובש בכל יום ב' תחפושת של קרנבל ססגוני פתוח בחינם לאוהבי השוק והמופעים.
ובמקביל לכל ההילולה, סיורים מודרכים המפגישים את המטיילים עם הסוחרים והאמנים, ועם קיבוץ הגלויות שנרקם ברחוב אגריפס, סימטת רחמו, השוק העיראקי, השוק הגרוזיני ובסמטאות הצבעוניות.
ביום שני הקרוב, 25 ביולי, הזדמנות אחרונה להשתתף בחגיגה הזו. וכדאי.
17:30-23:00. אל תשכחו
בתכנית:
ביזי גולדברג - צילום דיוקנאות בתנועה
איתמר פלוג'ה – אמנות בחמרי השוק
אדם יכין – מיצג של ציפורי ענק על גגות השוק
עדי לגזיאל - שמלות מלאות אור ממלאות את מרפסות השוק בשירה
ואם כל זה לא מספיק כדי להזיז אתכם מהכורסה בימי יולי החמים, אז גם: רקדני סטפס וג'אז בין דוכני השוק, ריקודי עם בסימטאות, יעוץ עתידני מקוראת בכדור בדולח, ג'אגלינג, רקדניות בטן בפינות השוק, טורניר שש-בש בין אלופי השוק ומי שמעיז להתחרות איתם, אולימפיאדת השוק, תפירת ארנקים וכובעים על המקום. תיאטרון חפצים מנצנץ בהצגה תאונת שרשרת, יספר את סיפורם הטראגי קומי של כפתורים, שרשראות ואישה אחת. בן-בן הבובה, קניית "שירים בשקל", ציור ופיסול בסוכריות ובגרעינים ומאסטר גראפיטי בסימטת התפוח.
הזדמנות לחוות את השוק כפי שמעולם לא חוויתם!!! (אם לא הייתם באירועי באלבסטה הקודמים).
אגדות בחול – חגיגה של פיסול בחול במוזיאון ארץ ישראל
זוכרים את הארמונות והחלומות שהיינו בונים על חוף הים בילדותנו? צוות הפסלים של האקדמיה הבינלאומית לפיסול בחול מהאג- ארגון הולנדי המקיים בכל העולם אירועים ציבוריים ועסקיים של פיסול בחול, הפך את משחק הילדות לאמנות ומביא אותה לישראל בפסטיבל ענק. כבר שבועיים עובד הצוות בחצר מוזיאון ארץ ישראל על הקמת ארץ אגדות שכולה מחול. (לשם הדיוק, 700!!! טון חול שהובאו במיוחד להפנינג של פיסול מהיר).
גוליבר בארץ הגמדים - צילום: שירה בר-סלע
בפסטיבל אגדות בחול שייערך במוזיאון בין התאריכים 1 ביולי עד 26 באוגוסט 2013, יוצגו כ- 20 פסלי חול ענקיים המציגים סצנות מוכרות ואהובות מהתנ"ך ומאגדות הילדים ביניהם: הנסיך הקטן, טרזן, פטר והזאב, שלושת המוסקטרים, האביר והדרקון, צ'בורשקה, עליזה בארץ הפלאות ומדינת הגמדים. מסיפורי התנ"ך: שמשון הגיבור, שלמה המלך ומלכת שבא, יונה בבטן הלוויתן, חציית ים-סוף ודוד וגולית. והשנה, לראשונה יתווסף מיצב ובו גיבורי העל של MARVEL: הענק הירוק, איירון-מן, ספיידרמן , ת'ור וקפטן אמריקה!
בת הים הקטנה - צילום: ליאוניד פדרול
"אני מפסלת גם בשלג וקרח, אבל אוהבת במיוחד את הפיסול בחול. הוא מהיר ואפשר לטעות ולתקן כל מה שרוצים" אומרת הלנה באנגרט מאנגליה, שעברה השתלמויות באקדמיה לפיסול בחול ועובדת בפרויקטים של הארגון. את יו-האנג טאן מסינגפור מצאתי כשהוא מלטש בעדינות רבה את הפרטים של פסל ענק. לדבריו, "בניית פסל שלם, על כל פרטיו אורכת כ-6 ימים".
התערוכה תהיה פתוחה רק בשעות הערב, כדי לאפשר למבקרים הנאה מהתאורה האמנותית המדגישה את פרטי הפסלים. האמנים מחו"ל נוסעים הביתה עם סיום הבניה, אבל שני אמנים ישראלים ידגימו במשך כל התערוכה כיצד מתבצע הפיסול בחול. יש בתערוכה אטרקציה לכל גיל. המבוגרים נהנים מהפסלים עשירי הפרטים והרעיונות והילדים הקטנים רצים לארגז החול הענק ומפסלים בעצמם בחול. בארגז החול נמצאים כל הזמן אמנים שמדריכים את הילדים ביצירה. כמו כן, יש כמה פסלי פורטרט שהכינו האמנים והילדים יכולים "לשפץ" כיד הדמיון הטובה עליהם.
ילדים מפסלים בארגז החול היצירתי - צילום: שירה בר-סלע
הצעתי לערוך הפנינג של הריסת הפסלים עם תום התערוכה. יכול להיות כיף, לא? אבל המוזיאון כנראה יעדיף שטרקטורים יזכו בתענוג הזה ויפנו את החול חזרה למשאיות. בסופו של דבר, המוזיאון צריך לחזור במהירות למצבו הרגיל. אגדות בחול הינה תערוכה יוצאת דופן המתקיימת בחסות שגרירות הולנד. זו הפעם השניה שרעיון הפיסול בחול "עולה ארצה". הצילומים בכתבה צולמו באירוע שהתקיים במוזיאון ארץ ישראל לפני שנתיים. כדאי לקפוץ על ההזדמנות ולבוא עם הילדים. זה כיף לכולם.
הדולפין (Dolphin boy) - חוויה קולנועית/חברתית בפסטיבל הקולנוע בירושלים
"בוקר אחד צללתי במים ופתאום ראיתי שכל הדולפינים שבריף מקיפים אותי במעגל". אומר מורד, כוכב הסרט הדולפין. "זה היה היום הראשון שלי. נולדתי מחדש".
מורד, בן למשפחה ערבית מהכפר קלנסואה, הוכה באכזריות ע"י כמה צעירים מהכפר, שחשדו שהיו לו יחסים לא ראויים עם אחותו של אחד מהם. בעקבות ההתקפה האלימה, מוחו ניתק אותו מכל תקשורת עם הסביבה. הוא לא דיבר ולא הגיב לשום התייחסות מהסובבים אותו. רק חזר שוב ושוב על המילה "אמא, אמא... אמא".
דולפינים – התקווה האחרונה
הטיפול הפסיכיאטרי לא השיג את השיפור המיוחל, והצעד הבא, היה לשלוח את מורד לבי"ח פסיכיאטרי. אסד, אביו של מורד, התנגד לאשפוז והתחנן לפיתרון אחר. ד"ר אילן קוץ, הפסיכיאטר שטיפל במורד ותעד את התהליך, הציע כניסיון אחרון, טיפול בריף הדולפינים באילת. "אני מקווה שהתקשורת הבלתי מילולית עם הדולפינים, תצליח לעשות את מה שהתקשורת הטקסטואלית נכשלה בו".
אסד, נסע עם בנו לאילת והודיע לחברים: "אם מורד יחזור, תראו גם אותי. עד שהוא לא חוזר, אני לא חוזר". האב מכר את כל רכושו וגר יחד עם בנו על החוף. הטיפול המסור מצד הדולפינים וצוות הריף החל. בצעדים קטנטנים, החל מורד להיפתח. לעיתים רחוקות, הגיב במצמוץ קטן, חיוך או חיבוק זעיר לשיחות של אביו איתו. במסירות ללא גבולות, הוקף מורד באהבה מצד הדולפינים והאנשים שסביבו. הוא למד לצלול והפתיע ביכולתו להישאר זמן רב מתחת למים.
מורד חוזר... עם זהות חדשה
תהליך השיקום כולו, נמשך כ-4 שנים. באמצע הדרך, מורד נפתח, החל לדבר עם הסובבים אותו (בעיקר בעברית) ונקשר חזק אל הדולפינים ואל חברה יהודיה שהתנדבה לעבודה בריף. הוא נולד לזהות חדשה כנער הדולפינים, אבל עדיין לא זכר את עברו. הוא לא ראה שום צורך לחזור אל כפרו ומשפחתו. עברה עוד תקופה ארוכה, עד שהעבר חזר אליו בפיסות קטנטנות והוא החל להתגעגע אל אימו, אל המשפחה כולה ואל הכפר. בסצנה מרגשת מאד, הוא חוזר לכפר הישן/חדש עבורו.
הסיפור והמספר – הבנה מתוך שותפות גורל
את הסרט המרגש, ראינו השבוע בפסטיבל הקולנוע בירושלים. להקרנת הבכורה החגיגית בישראל, הגיעו יוצרי הסרט, וכן מורד ואביו, כשהם מלווים בכמה בני משפחה וחברים מהכפר. למרבה האירוניה, בוצעה הקרנת הבכורה יום לפני הכנסתם של התוקפים של מורד לכלא. אי אפשר היה להרשיע את התוקפים לפני שמורד החלים ויכול היה להעיד במשפט נגדם. כך, רק 5 שנים אחרי ההתקפה האלימה, הם באים על ענשם. (לדברי חברי המשפחה שהגיעו להקרנה, בית הדין גזר על התוקפים מאסר של שנה בלבד, למרות שהם, בהתנפלות החייתית, גזרו על מורד 5 שנים של סיוטים ותלאות)...
יונתן ניר, שביים את הסרט יחד עם דני מנקין ("18 קילו של אהבה", "ז'טם איי לאב יו טרמינל"), עבד כצלם בריף הדולפינים כשמורד הגיע לשם לטיפול. הוא גם הכיר מנסיונו את הקשיים בהתמודדות עם פוסט-טראומה. "אני נפצעתי במלחמת לבנון השנייה, ואחרי כמה שבועות חזרתי לעבודה בריף. כשאתה במצב נפשי לא טוב, הפגישה עם הדולפינים היא חוויה מאוד חזקה. ביום שהגעתי לריף עוד הייתי פצוע, נכנסתי למים ופתאום הקיפו אותי 6 דולפינים ובמשך 40 דקות של הצלילה היו איתי. זו תחושה נפלאה".
"כשראיתי את הטיפול במורד, ידעתי שיש כאן סיפור שצריך לספר", אומר יונתן.
הפקת הסרט החלה כשנה לאחר תחילת הטיפול במורד. יוצרי הסרט התלבטו רבות כיצד להשלים את תחילת הסיפור שלא תועדה. להפתעתם, הסתבר שגם הפסיכיאטר אילן קוץ וגם צוות הריף, תיעדו את התהליך לצורך מעקב רפואי ואישרו לצוות להשתמש בחומר הקולנועי... בתנאי שמורד גם יאשר את השימוש בו. בסופו של דבר, הסרט הדוקומנטארי מורכב מצילומים של יוצרי הסרט (בחלקם, צילומים תת-מימיים מקסימים), כשהם משולבים בקטעים מתוך התיעוד הרפואי.
הקרנה חגיגית עם מסר חברתי עמוק
בסיום הסרט, עלה אסד לבמה וחזר על המוטו שלו לאורך כל הסיפור: "רק בלי אלימות". כמעט בגופו, הוא מנע פעולות נקמה מצד משפחתו הפגועה. פעולות שהיו מובילות לדבריו למעגל של אלימות ללא סוף.
בתחילת אוגוסט, יוקרן הסרט בסינמטקים בתל-אביב ובירושלים. בינתיים, כבר ראו את הסרט כמיליון צופים בערוץ "ארטה" הצרפתי/גרמני ו- Channel-4 הבריטי. כדאי גם לכם לרוץ, לראות ולהתרגש.
