יריד היין ה-15 במוזיאון ארץ ישראל

21-22 בספטמבר 2011 – 18:00-23:00

"יש בעברית 25 מילים המתארות חלקים שונים של הגפן". כך אמר לי שוקי, הבעלים והרוח החיה של יקב עגור, כשביקרתי ביקב עם קבוצת חברים. "זו אינדיקציה לכך שגידול כרמי יין היווה ענף חקלאי נפוץ מאד בישראל". היקב הראשונה בישראל מיוחסת לנח. ברחבי ישראל נמצאו גתות עתיקות רבות, המעידות על גידול גפנים וייצור יין לאורך ההיסטוריה.

יריד יינות מוזיאון ארץ ישראל - צלם: לאוניד פדרול

בעשר השנים האחרונות משיבה תעשיית הכרמים והיין את התעשייה להדרה. שוק היין הישראלי הכפיל את הצריכה והוא ממשיך לעלות ולהשביח. בארץ פועלים כ-25 יקבים מסחריים, מעל 250 יקבי בוטיק ומעל 150 יקבים ביתיים. היקבים המסחריים זוכים להפצה נרחבת בכל הארץ והם מוכרים לרב הציבור. לעומתם, מתמקדים יקבי הבוטיק בשיווק נקודתי ביקב עצמו ולפעמים במעט חנויות ומסעדות. לכן, רק מעטים מהם מוכרים לציבור הרחב.

לאוהבי היין ואוכל גורמה, ניתנת הזדמנות לגלות יקבים ויינות שלא הכירו, לטעום ולבחור את החביבים עליהם. בשבוע הקרוב, מארח מוזיאון ארץ ישראל את יריד היינות ה-15, הנערך בשיתוף עם מגזין יין, גורמה ואלכוהול. היריד יתקיים בתאריכים 21-22 בספטמבר 2011, בין השעות 18:00-23:00.

יריד היין 2011 במוזיאון ארץ ישראל - צלם: לאוניד פדרול

כמיטב המסורת, יקבלו המבקרים בכניסה גביע יין אותו יוכלו למלא שוב ושוב ולטעום מאות יינות שונים המייצגים את כל קשת ענף היין בישראל, החל מיקבי בוטיק קטנים ועד היקבים הגדולים והמובילים בישראל.

בין היקבים שכבר אישרו את השתתפותם ביריד:

אסיף, בנימינה, ברקן, דומיין ונטורה, הגליל, הר אודם, הר ברכה, הרי גליל, טורא, טפרברג, יפו, כפיר, כרמל, לוריא, מוני, נח-חברון, סגל, עגור, פיוז'ן, קדש ברנע, רד פואטרי, רמת הגולן, שדה בוקר, שילה.

לראשונה יקב ישפה ישתתף

בנוסף ישתתף לראשונה ביריד יקב ישפה המייצר יינות כפי שייצרו אותו בימי קדם. ביקב ישפה, דורכים על הענבים ברגליים, בליווי שירה ושופרות.

לצד מתחמי היינות יפעל ביריד מתחם גורמה אשר יכלול מעדנים, גבינות, סושי, שמן זית, שוקולד. בין המשתתפים במתחם זה: גבינות יעבקס, סושי מורסקי, צורפות בשוקולד ועוד.

מחיר הכניסה ליריד היין, כולל גביע טעימה – 59 ₪.

כרטיסים בקופת המוזיאון בערב היריד.

להנאתכם,
יורם בר-סלע

לפרטים על כותב המאמר - הקליקו כאן

זהירות, זיקית בגן

עירית חולון חונכת עוד גן סיפורים קסום לבילוי עם הילדים

"...אני זיקית שחיה בגינה ועוקבת אחריכם זה למעלה משנה..." אומרת הזיקית המדברת ליותם ותובל שפוגשים אותה בחצר של סבא וסבתא. והחל מיום ראשון, 18 בספטמבר בשעה 17:00, תוכלו כולכם לבוא ולראות את הזיקית הזאת, והיא תלמד גם אתכם על בעלי החיים שבסביבת הבית. עירית חולון חונכת גן סיפור חדש (ה-35 במספרו) שהוקם על בסיס ספרו של אליעזר ויסהוף – הזיקית. הגן הפיסולי החדש הוקם בגן השומרון-גן ציבורי ותיק, בדיוק מאחורי תיאטרון חולון.

עד היום, פנתה העיריה לאמן וביקשה ממנו לעצב גן פיסולי בהשראת ספר ילדים מוכר. הפעם, מאחר שהסופר הוא גם פסל מפורסם וגם אייר את ספרו, הוא יצר בעצמו את הפסלים בגן, והם ססגוניים ומשעשעים, כמו האיורים שבספר. עיצוב הגן כולל 5 פסלים, כמה ספסלים מעוצבים וקיר מאוייר. אתם מוזמנים לטייל בגן, ליהנות מהפסלים הצבעוניים, לקרוא לילדים את הסיפור מתוך דפי הספר המשולבים בגן וליהנות. רק היזהרו מלשונה הארוכה של הזיקית...

אליעזר ויסהוף נולד בירושלים בשנת 1936. הוא גדל בשכונת מחנה יהודה שבהשראתה יצר ציורים ופסלים. בשנת 1954, כבן 16, החל את לימודיו בבצלאל וסיים כסטודנט מצטיין בשנת 1958. במשך שנות יצירתו, עסק בפיסול מונומנטאלי, ציור, פיסול אמנותי, עיצוב בולים ומדליות ומה לא. אחת מיצירותיו המפורסמות: אנדרטת "התאומים" בעמק הארזים, לזכרם של הנספים בנפילת מגדלי התאומים בניו-יורק.

פרוייקט גני הסיפורים בחולון החל לפני כשבע שנים ונכללים בו סיפורים קלסיים כגון: דירה להשכיר, דודי שמחה, הנסיך הקטן, המפוזר מכפר אזר, הכינה נחמה, איתמר מטייל על קירות ועוד רבים אחרים. בחודש יולי 2011, חנכה עירית חולון את גן "סיפור מהלב" שהוקם על מנת להרחיב את התודעה לתרומת איברים בקרב ילדים.

כתבות נוספות על גני הסיפורים בחולון:

• דירה להשכיר בחולון
• להיות כמו הנס כריסטיאן אנדרסן

שלכם,

יורם בר-סלע

לפרטים על כותב המאמר - הקליקו כאן

הצלמניה – הסרט הזוכה בפסטיבל דוקאביב 2011

"גנבו לי את המדינה..." קוראת מרים וייסנשטיין בצער קורע לב, כשהיא מגלה בשובה מסיור עסקי בגרמניה, שדירתה נפרצה, והנגטיבים של טקס הצהרת העצמאות, שצילם בעלה רודי וייסנשטיין, נגנבו...

ואחרי כמה דקות של חיפושים בין כל החפצים הזרוקים על הרצפה היא קוראת באושר: "מצאתי את המדינה!"

אם עדיין לא ראיתם את הפנינה הזאת שנקראת "הצלמניה" – תעשו לעצמכם טובה ולכו לראות. סבתא מרים, "יקית" בת 96 והנכד, בן פטר, מנהלים יחד את חנות הצילום המיתולוגית – הצלמניה. בסרט הזה יש הכל: הומור, שנינות, חוכמה, תובנות בין דוריות, אישיות הגיבורים ביחד וכל אחד לחוד. כולו מתרחש על רקע מאבקי ההישרדות של הצלמניה להישאר במקומה ההיסטורי, כשיזמים בעלי ממון רוצים להסיט את הצלמניה מדרכם ולהקים פיסת נדל"ן מודרנית. מרים ובן נאבקים עם היזמים ועם העיריה, כדי לשמר את הנכס התיעודי שלהם כפי שהיה במשך עשרות שנים. תמר טל אימצה את הסיפור ותיעדה את הנכד וסבתו במשך תקופה ארוכה של שגרה יומיומית, ויכוחים, נסיעות עסקיות לחו"ל ומעל הכל, המאבק על שימור "המצלמה של המדינה שקמה".

הסבתא, שנפטרה לאחרונה בגיל 98, היתה אלמנתו של רודי ויסנשטיין, הצלם האגדי שהנציח במצלמתו את טקס הכרזת המדינה, צילם אירועים הסטורים, ראשי ממשלות ושרים.

סבתא מרים, צלולה וחריפת שכל. בן, השותף של מרים בניהול הצלמניה, נוהג כלפי סבתו ברוך ובחום, וגם בציניות והומור. הוא מטפל בה במסירות אך גם לא חוסך ממנה דברים קשים ומעמיד אותה במקומה. בן, רוצה לחדש ולעדכן את העסק המשפחתי הותיק, לפתח אתר אינטרנט, ליזום תערוכות בינלאומיות עם הצילומים ההסטורים. מרים, רוצה רק לשמר את החנות כפי שהיתה במשך השנים. לא לפתוח אותה לקהל, לא למכור ללקוחות הממלאים את החנות ולשמור על הכל כמו שהיה תמיד. שני גיבורי הסרט משמרים את הקשר המשפחתי והמפגשים היום-יומיים ביניהם. יחסיהם מכילים הכל: מעורבות אחד בחיים הפרטיים של השני, ויכוחים, צחוק והומור שופע.

יהלום צרוף של יחסים בין אישיים ושל קולנוע. לא להפסיד.

שלכם,

גוני בר-סלע

תסריט ובמוי: תמר טל הפקה: ברק הימן צילום: דניאל קדם ותמר טל עריכה: טל שפי מוסיקה מקורית: אלברטו שוורץ

פינה בתלת מימד

סרטו של וים ונדרס

מחווה ב- 3D לפינה באוש

הרעיון לעבודה המשותפת של וים ונדרס ופינה באוש על סרט מחול תלת-מימדי, החלה בהתלהבות לפני שנים רבות. בשנת 2009, קיבלה ההפקה תפנית טרגית עם מותה הפתאומי והמהיר של פינה באוש מסרטן, והיא בת 68. אבל וים ונדרס השלים את המשימה, כמחווה ליוצרת האגדית. "פינה" של וים ונדרס הוא סרט תיעודי שלא יספק שוב דבר מתאוות המציצנות האנושית אבל יהלום בכם במכה של יופי.

הצופים שממלאים בימים אלה את האולם הגדול בקולנוע "לב", חמושים במשקפי תלת מימד עם מסגרת רחבה, אינם נראים מן הסוג הצופה בסרטים הדורשים משקפיים כאלה בדרך כלל. זהו קהל שנראה אנין, מכובד ותרבותי, העשוי להגיב בעקימת חוטם מעודנת מול סרטי אקשן או מדע בדיוני עתירי תקציב ופעלולים. ואכן הסרט שהם צופים בו מבעד למשקפי התלת-מימד הנו דווקא סרט מז'אנר אחר – "פינה", סרט מחול אמנותי של הבמאי וים ונדרס המסקר באופן ייחודי את להקת המחול הייחודית של פינה באוש, אמנית המחול הגרמנית שיצרה שפת מחול משלה. וים ונדרס, במאי הפיצ'רים המחונן, כבר הוכיח את יכולתו בבימוי תיעודי של הרכב אמנותי בסרט התיעודי המצליח שלו "בואנה ויסטה סושיאל קלאב", משנת 1998, המספר את סיפורה של להקת נגנים קובניים.

הסרט השיב ללהקה את זוהרה והחיה את הקריירה המוזיקלית של אנשיה עד לגיל מופלג. ההשוואה מתבקשת, אך לא ממש רלוונטית. הסיפור פה שונה לחלוטין. ונדרס ובאוש נפגשו לפני שנים רבות, כאשר ונדרס ראה את יצירתה "קפה מולר" (באוש גדלה בעצם בבית קפה שהוריה היו בעליו), ונשבה לחלוטין בקסם העבודה הבאושית, שהיא סוג של תיאטרון מחול אקספרסיבי. מאז התיידדו וסיכמו על הפקת סרט על הלהקה. אולם רק ב-2007, כשוונדרס צפה בסרט תלת מימד על הופעת הלהקה "יו-2", הוא הבין שיש לו את האמצעי הטכנולוגי הראוי לבצע את המשימה. עקב מותה הפתאומי של פינה באוש, השלים ונדרס את המשימה בעצמו.

הסרט הפך לפרויקט הנצחה לבאוש וללהקתה והוא עושה זאת בדרך מתוחכמת ומרומזת. לא תעברו פה אבני דרך בחייה של הרקדנית, לא תשמעו "חברים מספרים על פינה" ואפילו לא בטוח שתקבלו תמונה מלאה של אופי יצירתה (התיאטרון שאיפיין כל כך את יצירתה של באוש מפנה פה מקום למחול טהור). מה שתקבלו הוא מנות גדושות של יופי – רקדניה של פינה באוש מצולמים בארבעה סוגים של סצנות: ריקוד על הבמה, אתרים בעיר וופרטאל שם פעלה הלהקה, מונולוגים אישיים קצרצרים על רקע אתרי טבע, והבזקים עוד יותר קצרצרים של פינה בעבודה. הסרט דורש מהצופה לוותר על הרצון הטבעי לדעת מי היא פינה באוש האדם, מה קרה בלהקה שלה (המזכירה בהתנהלותה קבוצת של קרקס נודד), מה מערכות היחסים, מה הסיפורים האישיים. הסרט דורש לוותר על סקרנות טבעית, אפילו לא צהובה, להציץ מאחורי הקלעים ובין המלתחות של קבוצת אנשים כל כך טעונה ויצרית.

הסרט דורש התמסרות טוטלית לאמנות המחול כאמצעי ביטוי לכל רגש אפשרי במנעד הרגשות האנושיים: בדידות, כמיהה, פחד, אומץ, תשוקה ואהבה, מתפרצים בעוצמה רבה מתוך המסך עד שהם כמעט נוגעים פיזית בצופים שבאולם.

כמו כנראה פינה באוש, גם הסרט דורש התמסרות טוטלית ליופי, ונותן בתמורה יופי טוטלי. אפקט התלת-מימד מוכיח כי ונדרס ידע למה חיכה לטכנולוגיה הזאת. הישיבה באולם הקולנוע עם המשקפיים (מתרגלים לכך תוך שנייה) מאפשרת חוויה חושית טוטלית. אנחנו נמצאים שם עם הרקדנים על הבמה, דוהרים בקרון החשמלית ומצטרפים לרקדנים בטבע. הכל כל כך קרוב ומוחשי עד שאפשר ממש להריח את זיעת הרקדנים, ולנשום את נשימותיהם. צריך פשוט לשבת, להתרווח בכיסא, להרכיב את המשקפיים התלת-מימדיים ולחוות את היופי בכל מימדיו.

בטוחה שתהנו.

שלכם, נילי אושרוב

רוצים להצטרף לצוות הכותבים של תרבות אנד דה סיטי שילחו מייל - [email protected]