דן ינאי שר ומנגן ב"אוזן בר" - על אחת שהייתה וכבר לא, אחת שאולי לא תהיה...

"כשאת סוף סוף אומרת

מתי תבין שפה זה לא סרט

לא עוד אחד מהשירים שלך אל תנסה לזרוק בדיחה

אם אתה רוצה שאדבר

אולי תפסיק להקשיב לעצמך" (דן ינאי)

בעיני, מילים אלה מתארות מצויין את דן ינאי, (Singer Songwriter) משורר צעיר, נגן פסנתר וזמר מוכשר המלווה את שיריו בגיטרה ובנוכחותו הססגונית. עוד לא בן 21, וכותב שירים על נושאים כמו מהות החיים, קשרים בין אנשים, אהבה... נכזבת. וכל הכישרון הזה, חי ביחד ולצד חוש הומור שנון, ציני ומפתיע.

בשבת, 2 בפברואר 2013, בשעה 20:30 דן יופיע במועדון "אוזן  בר" בתל-אביב

וישיר את שיריו בליווי גיטרה ופסנתר. אורח מיוחד, דן תורן.

שאלתי את דן איך המחשבות "הרציניות" האלה חיות בכפיפה אחת עם חוש הומור ציני ליצני שיכול לשבור כל שגרה ומתח? "אני לא רואה בזה דיסוננס, אלא שני דברים שהולכים יחד ושואבים מאותו המקום. גם להומור וגם לרצינות יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם אנשים, עם העולם ועם עצמך, ואצלי האחד לא יכול להתקיים בלי השני, ובעצם משלים אותו. אני מסוגל וחשוב לי לעסוק במחשבות העמוקות, להתלוצץ, לשאול אם יש אלוהים... והכל מתרוצץ לי בראש ביחד" הוא משיב בחיוך רציני. "מצחיק לא"?

לשאלתי כיצד מחשבות על עצבות, קשרים מורכבים ודימויים פואטיים עשירים כל כך מתרוצצים בראש כל כך צעיר, דן השיב:  "יכול להיות שזה קשור להתבגרות מוקדמת. אני חושב שהשירים שלי מבטאים תחושות של אנשים בוגרים, אבל גם של הרבה אנשים בגילי. בסופו של דבר בכתיבה אני מנסה להציג את הדברים כמו שהם נראים מנקודת המבט האישית שלי, וכל אחד מתחבר אליהם ומרגיש אותם בצורה אחרת".

"לא בוכה בסרטים לא מעז לאהוב

לא עושה פרצופים לתינוק ברחוב

רגע פה רגע שם מבזיק ונעלם

אני רק משחק בן אדם

אני פוחד להתעורר יום אחד ולגלות

שאני בכלל לא מי שתכננתי להיות

שכולם התפזרו ואבא הזדקן

שאולי אי אפשר לתקן" (דן ינאי)

מה מעסיק יוצר ואמן צעיר כמו דן ינאי? מחשבות עמוקות, הרמוניות עשירות וקטעי הנחיה "קורעים" מצחוק. כל זה צפוי לנו במופע הקרוב של דן ינאי. חוויה מומלצת.

שבת, 2 בפברואר, בשעה 20:30 במועדון "אוזן  בר" בתל-אביב



דן ינאי שר: את חיה איתו | צולם בהופעה חיה ב"אוזן בר"

שלכם,

יורם בר-סלע

לפרטים על הכותב:  הקליקו כאן

כנס משחקי חשיבה 2012– מכון ויצמן

משחקים זה עסק רציני. אי אפשר להשאיר אותו רק בידי ילדים. פעם בשנה, במכון ויצמן, מתכנסים כל הפריקים של משחקי חשיבה ומשחקים בכיף. פה מותר הכל, ובלבד, שמאמצים את שריר המוח ונהנים. אפשר להשתטות וגם להעמיק בחקר האספקטים המתמטיים של משחקי חשיבה. מדענים, קוסמים, אנשי במה, מורים, מנהלים בכירים וסתם פריקים של משחקי חשיבה, מתכנסים לערב אחד, עוטים חיוך רציני על פניהם ומשחקים. באי הכנס משתתפים בהרצאות מעמיקות על תורת המשחקים, הסתברויות במשחקים השונים ונושאים אחרים שבמשולש בין מתמטיקה, יצירתיות ומשחק.

דנים ברצינות בפתרון הקוביה ההונגרית, טופולוגיה של טבעות מביוס, קסמים מתמטיים, חידות גפרורים, תשבצי HIDATO, אפליקציות לתכנון ממוחשב של דגמי אוריגמי, פרדוקסים גיאומטריים, חידות ובזאר ססגוני של ספרים, משחקי חשיבה, פאזלים ו"אגוזים", חדשים לפיצוח.

הרצאות, מופעים, חידות וספרים... ומעל לכל... משחקים, משחקים ומשחקים.

השנה יתקיים הכנס בגן המדע ע"ש צ'ארלס קלור ב- 31 במאי, 13:00-23:00. התכנית המלאה תפורסם בתחילת חודש מאי, אבל בינתיים זכיתי בכבוד לתת את הרצאת המליאה בערב האירוע. הנושא:

 קסמים בשדה הקרב?

הרצאה/מופע קסמים – על הלוגיקה של בניית אשליה והשימוש בה להשגת יעדים בתחומים מקצועיים שונים כגון: שיווק ומכירות, רפואה משלימה, הסוואה והונאה בשדה הקרב. מצפה לפגוש אתכם שם.

צוות מכון דוידסון לחינוך מדעי, קורא לכם להציע נושאים להרצאות והדגמות. לפרטים אנא עיינו בקול הקורא. לתוכנית הכנס – הקליקו כאן.

שלכם,

יורם בר-סלע

לפרטים על כותב המאמר -  הקליקו כאן

הסצנה מעניינת לנו את ה...

בשנים האחרונות הפכו המושגים קריירה, ברנז'ה, שיק של פתיחות ואירועי אמנות, המציפים את עולם האמנות, כמעט לחזות הכול. העיסוק של התקשורת באמנות, כמו גם חלק ניכר מהדיון התרבותי בה, ל"הפרטה" של מושג האמנות ושל דמות האמן. הון ושלטון מעצבים את סדר היום האמנותי והתרבותי. התרבות מתעניינת באמנות אבל במופעיה הנגישים והפופוליסטיים. סדר היום של הרבה מהמוזיאונים כורך את האמנות לסוג של בילוי לשעות הפנאי ולמדדים רגעיים של תחום האמנות. באקלים כזה, תובעת המדרשה לאמנות בבית ברל להחזיר את מקומה השאפתני של האמנות כעמדה ביקורתית בעולם, כתחום דעת ומחקר, ככלי חינוכי וכקטליזטור באבולוציה של התרבות. כביה"ס המוציא מתוכו חלק נכבד מתוך האמנים המרכזיים בארץ, ולצד היותה שחקן מרכזי בשדה האמנות הישראלי, קשורה המדרשה בערכים של חינוך, מבע ביקורתי ומעורבות חברתית ופוליטית.

לקראת ההרשמה לשנת הלימודים הקרובה, עורכת המדרשה לאמנות בית ברל יום פתוח לסטודנטים הפוטנציאליים. כדי למשוך משתתפים לאירוע, יצאה המדרשה בקמפיין עם נגיעה פרובוקטיבית התואמת את המסר. "מול אמנות ממוסחרת, שטחית ומתנפחת, ניצבת הנחת העבודה שלנו, לפיה אמנות היא בראש ובראשונה כלי ביקורתי, אמיץ, ורדיקלי, שיכול וצריך לשנות את התרבות, החברה והסביבה בה אנו חיים" אומרים מנהלי המכללה ומוסיפים: "המדרשה לאמנות מזמינה אותך להפוך לאמן מוביל ושאפתן, שבוחר להתמקד בדברים המשמעותיים באמת". האמנות, כמו גם הקמפיין הזה, מנצלים את כוחו של הדימוי ואת יכולתו לעורר דיון בתרבות. אמנות היא בדיוק המקום שיודע לייצר חוסר נוחות, חוסר שקט ואופני מבט חדשים.

את הקמפיין יצר משרד הפרסום זרמון גולדמן. הפרובוקציה שלהם כבר עובדת. עיריות ירושלים, בני ברק, ומודיעין כבר  התגייסו לקידום המודעות לקמפיין. בערים אלה צונזרו המודעות, דבר שמעלה את הקמפיין לשיח הציבורי. העיריות של רמת גן וראשון לציון שוקלות גם הן לדרוש את הסרת המודעות. מובטח למכללה לאמנות שעד סוף השבוע, יקבל הקמפיין תהודה עצומה. זרמון ידוע בתעוזה שלו בפרסום. אחד הקמפיינים הראשונים של המשרד היה הקמפיין עבור חברת פתקית. בקמפיין שנוצר לפני כ-20 שנה, הוצג פסל דוד של מיכאלאנג'לו, כשעל ה... שלו צמודה מדבקה משולשת עם עלה תאנה. בלחץ הלקוחות הדתיים של פתקית, גם הקמפיין ההוא ירד מהר מאד משלטי החוצות, אבל הביא לתהודה עצומה. 

ככותב ומסקר אירועי תרבות ואמנות, אשמח אם הפעילות של המדרשה לאמנות בבית ברל תוריד את השיחה בנושאי אמנות "לגובה העיניים". עם פחות מילים ארוכות בלטינית ויוונית, ויותר דיבור עם מי שאינו חלק מה"ברנז'ה" האמנותית ומדבר את השפה העברית היומיומית.

שלכם,

יורם בר-סלע

לפרטים על כותב המאמר - הקליקו כאן

ינופה באופרה הישראלית - מאת המלחין הצ'כי ליאוש ינאצ'ק

מערכה ראשונה. סתיו. חצר כפרית מזרח אירופאית. על רקע האידיליה הכפרית המלווה במוסיקה ציורית עם נגיעות עממיות, מתברר לנו בקצרה הרקע לדרמה. ינופה הרתה לשטווה ומחכה שיחזור מטקס הגיוס השנתי. אם יגויס לצבא, לא יוכל להתחתן איתה וחטא ההריון ללא נישואין ייודע לעולם. ובינתיים, אחיו החורג לאצה, מקנא ביחסיו של שטווה עם ינופה. הדרמה מתקדמת במהירות. לאצה, מנסה למנוע את נישואיו של שטווה עם ינופה, ומשאיר על לחיה צלקת מכוערת...

מערכה שניה. חורף. חדר האורחים של הבית. פה מתרחשת כל הדרמה. ינופה יולדת תינוק וחולה. שטווה מודיע שלא יתחתן עם ינופה לאחר שפניה הושחתו. אמה החורגת, שונאת את התינוק שממית בושה על המשפחה, והורגת אותו בסתר.

מערכה שלישית. אביב. חדר האורחים של הבית. שמחה גדולה, אבל היא רק זמנית. ינופה עומדת להינשא ללאצה שחשק בה מזמן. מכובדי העיירה באים לחגוג. יאנו הרועה מתפרץ לחדר האורחים ומזעיק את ראש העיר למבשלת השיכר. את הדרמה האמיתי הקהל לא רואה, אבל מבין מתוך השיחות. פועלי המפעל גילו בין גושי הקרח שפינו, גופת תינוק  האם החורגת מובלת למעצר ומשפט. ינופה אמנם סולחת לה ונערכת לנישואיה עם לאצה, בל אחרי דרמה כזו, זה לא כל כך משנה.

האופרה מבוססת על המחזה "בתה החורגת" של המחזאית הצ'כית גבריאלה פרייסובה, שנכתב בסוף המאה ה-19. זו התגוננה בפני הקהל והמבקרים שתקפו אותה על הדרמה האפלה שכתבה באומרה שהיא מבוססת על סיפור אמיתי, שאף פורסם בעיתונות הצ'כית. בהפקה זו בחר הבמאי הגרמני ניקולס לנהוף להדגיש את הניגוד החזק בין הפסטורליה הכפרית לדרמה. הדרמה האפלה בבית. האווירה הכפרית והמוסיקה העממית, מחוץ לבית. על הכוריאוגרפיה אחראית דני סיירס אחת הכוריאוגרפיות הבולטות בעולם האופרה, התיאטרון והמחזמר כיום. התפאורה, משתמשת במימד הגובה של הבמה ומאפשרת לקהל להרגיש ממש בתוך ההתרחשות. הרגשתי כאילו אני יושב עם האורחים ליד שולחן האוכל, ולא באולם. 

האופרה הועלתה לראשונה בשנת 1904 בתיאטרון הלאומי בברנו שבצ'כיה. ההפקה הבאה, 12 שנה מאוחר יותר, לוותה בטעם מר, כשמנהל האופרה של פראג התנה את ביצועה בהכנסת שינויים ותיקונים שערך בעצמו. בשנת 1982, שיחזר המנצח צ'רלס מקרס את הפרטיטורה המקורית. ליאוש ינאצ'ק הפך לאחד ממלחיני האופרה החשובים של המאה ה-20. הוא הלחין אופרות רבות שבמרכזן נשים קשות יום הנאלצות להתמודד עם החברה הגברית הקרה והמנוכרת. ינאצ'ק שילב באופרות שלו מנגינות עממיות והסגנון המוסיקלי שלו רואה בתזמורת כמשלימה רעיונית לקו המלודי של שירת הזמרים ולחומרים הדרמטיים. מוסיקה מאד ציורית המלווה את העלילה.

בהפקה זו השתתפו סולני אופרה בינלאומיים וישראלים מהשורה הראשונה.

שלוש זמרות חילקו ביניהן את התפקיד הראשי בהפקה זו: ברברה האבמן ההולנדית בהופעה ראשונה באופרה הישראלית, קארין באבג'יאן הארמנית ואירה ברטמן שזהו אחד מתפקידיה הראשיים בעונה זו. בתפקיד לאצ'ה הופיעו זמרי הטנור יורמה סילבסטי מפינלנד (מבכירי זמרי הטנור בעולם כיום שהופיע לראשונה באופרה הישראלית לפני כ-17 שנה) ויו סמית' האמריקאי. בתפקיד שטבה הופיעו לסירוגין שני זמרי טנור צעירים, כוכבים עולים בעולם האופרה כיום, שזוהי הופעתם הראשונה באופרה הישראלית: ג'ייסון קולינס האמריקאי ואנדרו ריס הבריטי. זמרת המצו סופרן הישראלית דליה שכטר, שהיא חברה בבית האופרה של קלן מזה שנים רבות, הופיעה לראשונה באופרה הישראלית בתפקיד הקוסטלניצ'קה אותו שרה גם זמרת המצו הישראלית סבטלנה סנדלר. עוד השתתפו בהפקה ולדימיר בראון, תמר זוהר, אלה וסילביצקי, אביגיל גורטלר, איילה צימבלר, נעמה גולדמן, אפרת אשכנזי וזמרים נוספים.

ההפקה נפלאה. הסולנים שרים ומשחקים נפלא. הדרמה איומה וקשה, אבל משוחקת ומבויימת היטב וחודרת לנשמה.

הפעם, נכתבה כתבה זו לאחר המופע האחרון של האופרה. גם אם אי אפשר לרוץ עכשיו ולראות, טוב לדעת. ובינתיים, מתכוננים לאופרה "לוצ'יה די למרמור" שתוצג ב- 10-24 במרץ 2012, בניצוחו של דניאל אורן. הצילומים בכתבה - יוסי צבקר

אולי יעניין אתכם בנוסף:

כתבה על הפקת כרמן במצדה.

כתבה על מחאה חברתית באופרה - עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני. 

לתאומות באופרה – פליאצ'י וקוולריה רוסטיקנה באופרה הישראלית.

שלכם,

יורם בר-סלע


לפרטים על כותב המאמר - הקליקו כאן

דידה מארחת את שלומי שבן – פסטיבל הג'אז בסינמטק תל-אביב

בקיץ האחרון שמעתי את דידה כשהגיעה לחופשת מולדת קצרה. היא נפלאה. כובשת את הקהל בקסם האישי שלה ומפליאה בסגנון השירה האישי, המשייט באלגנטיות משעשעת במרחב מקורי שבין ג'אז לבלוז ולמוסיקה קלה.

תלמה ילין - ניו-יורק

דידה פלד בת 23 בלבד, אבל כבר הספיקה לא מעט. היא גיטריסטית וזמרת ונחשבת כוכב עולה בשמי הג'אז של ניו-יורק. אחרי לימודיה ב"תלמה ילין" ושירותה הצבאי כמוסיקאית מצטיינת בצה"ל, זכתה במלגת לימודים מ"מכללת ברקלי למוסיקה" בבוסטון ומ- The New School for Jazz and Contemporary Music , שם היא לומדת היום. במקביל, הספיקה לעורר עניין והתפעלות מגדולי נגני הג'אז והקליטה דיסק עם גרג האצ'ינסון ורוי הארגרוב. היא מרתקת ושובה את הקהל באישיותה וקולה המיוחד. דידה כבר הופיעה בפסטיבלי ג'אז בניו ג'רסי ארה"ב, פדובה באיטליה, ברן בשוויץ... וביום חמישי הקרוב, תופיע בפסטיבל הג'אז בסינמטק תל-אביב, עם טל רונן (קונטרבס) ואביב כהן (תופים) ותארח את שלומי שבן. אני אהיה שם. מקווה שגם אתם.

מופיעה עם הגדולים

דידה כבר הופיעה באולמות הידועים ביותר למוזיקה בניו יורק: Birdland, malls Jazz Club, Fat Cat's, Dizzy's בלינקולן סנטר, Arturo's, ושיתפה פעולה עם כמה מהמוזיקאים הנחשבים ביותר בעולם: רוי הארגרוב, גרגורי האצ'ינסון, ג'ורדי רוסי, ג'ואי כהן, עמוס הופמן, שי זלמן, עופר גנור, The Diva Jazz Orchestra, גלעד הקסלמן, ניל מיינור, ג'ייסון בראון ואחרים.

בשנתה הראשונה בעיר ניו יורק הקליטה דידה את אלבומה הראשון: Dida Plays and Sings - אלבום קלסיקות ג'אז שיצא בלייבל האיטלקי Red Records. הדיסק נבחר על ידי העיתון המוביל www.allaboutjazz.com כאחד הדיסקים הטובים ביותר לשנת 2011.

ועם כל זה, דידה שומרת על חיוך נערי צנוע ולא בדיוק מבינה מה הרעש הזה סביבה. "אני מאד מתרגשת לקראת המופע בפסטיבל הג'אז" היא אומרת ומוסיפה: "עד היום הופעתי בישראל רק בכל מיני "גיגים" בבתי קפה וברים. זו ההופעה הגדולה הראשונה שלי בישראל... ועוד עם שלומי שבן".

כיום עובדת דידה עם טל רונן ועם הלהקה שלה על מוזיקה מקורית ובקרוב היא עומדת להקליט את האלבום השני שלה. טל רונן הוא מהבסיסטים המבוקשים והעסוקים בניו יורק ומנגן דרך קבע עם גדולי נגני הג'אז בעולם. גמישותו המוסיקלית מאפשרת לו להשתלב בהרכבים לכל רוחבי הקשת המוסיקלית והוא מופיע דרך קבע בידועים והנחשבים שבמועדוני הג'אז של ניו יורק ובפסטיבלים ברחבי העולם. בשנתיים האחרונות גיבשו טל ודידה צליל מיוחד ורפרטואר הנע בין שירים פופולריים קלאסיים, קטעי בלוז, שירים ישראלים, בלדות מחשמלות ורוק אנד רול. לאחרונה, החלו טל ודידה לכתוב שירים מקוריים (מילים ולחן), המושפעים גם הם מעולם המוסיקה העממית האמריקאית. הרפרטואר הורחב בכדי לכלול אותם, לאחר שזכו לפופולאריות רבה על במות ניו יורק.

בקיצור, מופע מבטיח.

שלכם.

יורם בר-סלע

לפרטים על כותב המאמר - הקליקו כאן

DECODE | די-קוד: עיצוב דיגיטלי אינטראקטיבי במוזיאון לעיצוב בחולון

אם עוד לא הייתם, רוצו לראות. עד 17 במרץ 2012, מוצגת במוזיאון לעיצוב בחולון תערוכת DECODE המציגה יצירות אמנות דיגיטליות המתקשרות עם הסביבה. הן נמצאות בדו-שיח מתמיד עם המבקרים הנעים ברחבי המוזיאון, עם הרוח שנושבת בחוץ, עם המטוסים הטסים בשמי צפון אמריקה, עם מדדי המניות המרצדים בעצבנות ועוד גורמים המשפיעים על העבודה המוצגת. "בעידן שבו כמעט כל אדם בעולם המערבי מתקשר עם מוצרים טכנולוגים פעמים רבות במשך היום, תערוכת DECODE מאפשרת למבקרים, צעירים ומבוגרים כאחד, לקחת פסק זמן מאינטראקציה יום יומית עם המכשירים המקיפים אותנו (טלפונים, משחקים, מדחנים, כלי בית, מכונות מכירה ותשלום) ולהתנסות בתקשורת שאיננה פונקציונאלית. כולה מיועדת להרחיב את הידע, ליצור חוויה והנאה", אומרת גלית גאון - המנהלת האמנותי של המוזיאון. התערוכה הופקה ע"י מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, והוצגה כבר בבייג'ין ובמוסקבה.

DECODE מאפשרת התבוננות בעין חדשה על העולם סביבנו, ומוכיחה שמידע סטטיסטי מורכב וכמעט חסר פשר יכול להפוך לאובייקט ויזואלי מעורר חושים. היצירות בתערוכה עושות שימוש בטכנולוגיות דיגיטליות מגוונות. מאנימציות על גבי מסך ועד סביבות חיים אינטראקטיביות ומציאות מדומה. (הצילום שלמעלה: שי בן אפרים).

קני במבוק דיגיטליים

על דרך הכניסה לתערוכה, ערוגת מוטות פרספקס הנראים כמו קני במבוק או מקלות קסמים. כתגובה למגע של המבקרים, הם מתנועעים, משמיעים קולות נעימים ומאירים לסרוגין. לכל מבקר, בהתאם למגע שלו, הם מגיבים בצורה שונה.

שלכת בגלריה

עבודתו של סימון הייג'דֶנס, "עץ" (2005) מקרינה על הקיר עץ המתנועע בהשפעת הרוח שנושבת מחוץ למוזיאון. כשהמבקרים מתקרבים אל העץ, הוא משיר עלים המתפזרים על הרצפה שלפניו (גם הם מוקרנים) ואלה עפים ומתפזרים ברוח. פואטיקה. (צילום: דניאל בראון).

הרשת החברתית

העבודה של רוס פיליפס,"רשת וידיאו" (2009) מאפשרת למבקרים לעמוד לפני המצלמה ולנוע. תוך שניה, הם מוצגים על המסך, יחד עם המוני מבקרים שעשו את אותה פעולה לפניהם. נוצר קולאז' ססגוני של המוני מבקרים המייצג את החוויה שעברו כולם יחד ובנפרד.

קוביות אינטראקטיביות

"קוביות" של המעבדה לאינטראקציה במכון הטכנולוגי חולון, מאת ערן גל אור, מיכל רינות, שחר גייגר ולוקה אור היא אוסף של 20 קוביות שקופות, שכל אחת מהן מגיבה בדרך מפתיעה על פעולה כלשהי של הצופים. הקוביות מגיבות לנוכחות, למרחק, לאור, לצבעים, לתנועה ולמסרון שנשלח אליהן. וכתגובה, הן מתנועעות, מנגנות ומאירות. משחק הפעלה מדליק וחווייתי. (צילום: שי בן אפרים).

טיסה בשמי אמריקה

"נתיבי טיסה" (2008) של ארון קובלין משתמשת בנתוני כל הטיסות בשמי צפון אמריקה ומתועדות ע"י "מנהל התעופה הפדרלי של ארצות הברית". מסלולי הטיסות מוצגים גראפית על המסך ויוצרים תמונה אבסטרקטית מקסימה שגם ניתן להבין ממנה באילו אזורים הטיסות צפופות ולאילו טריטוריות הטיסות כמעט לא מגיעות.

שעון קהילתי

העבודה "שעון עשוי-היטב" (2009) משתמשת בקהילת הרשת ככוח מניע של העבודה. היא מציגה שעון דיגיטאלי המורכב מתמונות המייצגות את הספרות השונות. המבקרים יכולים להעלות תמונות שבעיניהם מייצגות ספרה מסויימת, ואלה יצטרפו לתצוגה. עם נדודי התערוכה בעולם, מאגר התמונות גדל ומעשיר את השעון המוצג.

ראש סבא

את ליבי שבתה תמונה ענקית של פרח אחר נשירת עלי הכותרת. הוא נראה כמו "ראש סבא" מושלם, רגע לפני בוא הרוח. כשמכוונים אל הפרח מייבש שיער, הזרעונים עפים ברוח. מקסים. (צילום דניאל בראון).

נא לא לגעת

כתבתי רק על קצה המזלג. מחכות לכם בתערוכה עוד המון חוויות. רק את השלט "נא לא לגעת" לא תראו בתערוכה הזאת. להיפך. אתם מוזמנים לגעת, ללחוץ, לשפשף, לסובב, לנשוף, להניע, לדבר ולשיר, לרקוד, להצטלם, לנפנף בידיים מול המסך הדיגיטאלי ולהתרגש. כיף למבוגרים ולילדים כאחד.

שלכם

יורם בר-סלע

לפרטים על כותב המאמר - הקליקו כאן

The Clock - השעון - מיצג הקולנוע של Christian Marclay מוקרן שוב במוזיאון ישראל

מוזיאון תל-אביב מקרין את מיצג השעון של כריסטיאן מרקליי - עד 19 במאי 2018. אם עדיין לא ראיתם, רוצו לראות. ואם ראיתם חלקים ממנו, שווה לראות עוד. הקרנה מיוחדת במשך 24 שעות ברציפות. למי שיכול, אני ממליץ לראות את קטעי ההקרנה סביב חצות בלילה. זו שעה מאד דרמטית ומופיעה בסרטים רבים.

סוף מלחמת העולם הראשונה. רגע לפני חצות. בעוד 3 דקות, עומד מטען נפץ ענק שהטמינו הגרמנים להחריב את העיירה Marville שבצרפת. החייל הסקוטי ג'יימס פלומפיק, (חובב ציפורים שנחשב בטעות כמומחה לפירוק פצצות) עומד בראש מגדל הכנסייה ואין לו מושג מה לעשות. "בחצות, כשהחייל יכה בפעמון, יופעל המטען". כך נכתב בדיווח הסודי של הכוח הגרמני, שנתפס בדרך ליעדו. פלומפיק שנמלט מרודפיו הגרמנים, נתקע בטעות בין ידו של פסל החייל שלצד השעון, לבין הפעמון שהיא עומדת להכות בו. העיירה ניצלה, ומיצג The Clock ממשיך לדרמות אחרות, המתחלפות כל כמה שניות. עבודת האמנות הזו מאפשרת לנו לצפות ולהאזין לזמן שחולף, במשך 24 שעות רצופות, כשהוא מתואם עם לשעון המקומי. תקתוקים. מחוגים זזים. מטוטלות מתנדנדות בארשת של חשיבות. אנשים מתוחים מביטים בשעון, בני זוג נפרדים, ואהובות שמתעוררות לקול צלצול הטלפון באמצע הלילה, מפהקות ושואלות בקול מנומנם: אממממממ, מה השעה?

"השעון", יצירת-המופת מאת האמן כריסטיאן מרקליי תוצג שוב לקהל במוזיאון ישראל החל מ-23.7.13.

מיצג השעון נוצר ב- 2010. הוא סרט שנמשך 24 שעות בדיוק. ברצף. לצורך עריכתו, אסף האמן הבריטי Christian Marclay מעל 4,000 קטעי סרטים, שבהם רואים שעון או שמישהו אומר מה השעה. חלקם, קטעים שנחרתו בזיכרון כמו הרולד לויד תלוי על מחוגי השעון בשעה 18 דקות לפני 4, שעון הפטנטים שמעיר את ג'יימס בונד מהמדיציה בסרט "האיש שלנו פלינט" והשעון הדיגיטאלי של מטען הנפץ שמציל את העולם בסרט ארמגדון, ושולח את הארי סטאמפר (ברוס וויליס) לעולם שכולו טוב. מטבעו של דבר, אלה קטעים דרמטיים, שהרי רק בקטעים אלה מציגים שעון בסרט, לא? בעריכה, עשה היוצר מלאכת מחשבת. הוא יצר סרט מתח, שהקטעים בו מתחברים לרצף קולנועי מרתק. בכל מקום, מוקרן הסרט בסינכרון מדוייק לשעון המקומי.

המיצג מעורר מחשבות. על התבגרות. על הזדמנויות שחולפות לבלי שוב. על המקריות שבחיים. מעבר להתבוננות בזמן שחולף ולא ישוב, מדהים לראות שאין דקה ביממה, שלא הופיעה בסרטי הקולנוע. שעת חצות היא כמובן דרמטית מאד, אבל גם בשעות אחרות של היממה, ישבתי מרותק.

מוזיאון ישראל רכש את "השעון" בשיתוף עם מרכז פומפידו בפריז וטייט גלרי בלונדון. אז למי שלא הספיק לראות את המיצג בסדרת ההקרנות הקודמת, הנה הזדמנות נוספת. ומי שראה קטעים מתוכו, יוכל לצפות בקטעים נוספים. אפשר להיכנס וצאת מתי שרוצים. רק הצטיידו בסבלנות. המון אנשים רוצים לראות את היצירה, ובצדק. 

שלכם,

יורם בר-סלע

לפרטים על כותב המאמר - הקליקו כאן